אני חושבת שזה כבר מפחיד שכמעט כל הסיטואציות שלי איתך הן
במטבח. אתה מסתכל עליי שוב ושוב ובכל מבט אני מרגישה את הסכין
חודר יותר עמוק אל תוך בית החזה שלי, קורע את כל מה שאפשר. אם
היו אומרים לי להגדיר 'כאב' אז הייתי אומרת שזה צריך להיות תחת
הגדרה של מחלה או תחת הגדרה של דברים אסורים כאלה שאפשר לעצור
אותך ולשים אותך בכלא ואפילו למות ממנת יתר. וכדי שאף אחד לא
יראה אז צריך להחביא אותו בשקיות מתחת למיטה ובינתיים להמשיך
את היום בריקנות מתמשכת, במוות מנטלי ובצורך עז להיעקר
מהאוויר.
שלוש כפיות גדושות באבקה שנראית כמו חול, כפית סוכר מים חמים
וטיפה חלב, זה מה שצריך בשביל להפסיק לחשוב.
אתה אומר לי שאתה רוצה גם ואני שואלת אותך 'כמה סוכר'?
אתה עונה שאתה לא צריך סוכר כי אתה רוצה את הקפה הזה מריר
בדיוק כמוך, וגם שאתה לא זקוק לחלב.
התחושות של הערבוב נעשות קשות יותר ואנחנו מתיישבים במטבח
שותים כוס קפה מנסים להתחמק מהשאלות ומהחוסר תשובות ומחכים
לשנייה שתציל אותנו
ורוצים לחיות.
בוא נבכה עכשיו על זה שנשארנו בלי כלום, שאין לנו רגש
ושהסנטימנטליות נעלמה. בוא נבכה עכשיו על זה שבשביל כל השאר
השמיים הם הגבול ושאנחנו לא יוצאים מהמטבח. בוא נבכה עכשיו על
זה שאין לנו מקום אבל בכל זאת אנחנו תופסים מרחב.
בוא נבכה עכשיו על זה שכולם אומרים שמחר יהיה יותר טוב, ורק
לנו אין מחר.
[לפחות הקפה טעים]
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.