פתאום הכל נשמע כל כך שונה, ואני מרגישה איך כל נקודה תוקעת
אותי במקום. אולי אני יכולה לחרוג ממנהגי ולשים נקודתיים
ולהסביר את עצמי כמו שכולם עושים. איזה יופי זה להיות חסרת
פיסוק ולהרגיש כאילו אני מרחפת כמו נוצה מעל כל האנשים שיודעים
לחיות.
אולי אני צריכה לברוח, השבילים שנפתחים לפניי קוראים לי.
אולי אני אלך למכבסה ואשלם כמה שקלים רק בשביל לראות את כל
הצבעים מתערבבים מול העיניים שלי; זה מרגיש כמו חיוך שנשאר
יותר מדיי זמן ואז קצת כואב בשפתיים.
אני נקרעת מעצמי ונשארים ממני רק קצוות של שתיקה ועכשיו אני גם
לא יודעת לאן ללכת.
אני פשוט ארוץ עד שאגיע לאיזה שדה גדול כמו שרואים תמיד
בסרטים, אצפה בזריחה ואנסה להבין סוף-סוף את המסתוריות
שבמחזוריות. אולי אני אשכב מתחת לעץ תפוחים כדי שיהיה לי צל
ואולי ייפול עליי איזה תפוח,
פשוט בפעם האחרונה שזה קרה, גילו את כוח המשיכה. |