הדשא הזה בחיים לא היה כל כך רטוב. את שוכבת עליו ונראה כאילו
את נהנת מהרטיבות הזאת, מסתכלת על השמיים השחורים האלה ואומרת
לי "איזה יופי זה שמיים, איך הייתי רוצה להיות ציפור שממש ליד
כל זה".
אני חושבת לעצמי, שזה שזה בכלל לא אמיתי כל זה. הכל מתחיל
ונגמר בהשתקפות. אם הציפורים יעופו טיפה יותר קרוב, סביר להניח
שהן ימותו מחום, או מקושי, או מחוסר אוויר או מהכל ביחד. ואת
מסתכלת על זה וחושבת על כמה זה מושלם, כשבעצם זו מכונת רצח
אכזרית.
אם לא אז למה כולם אומרים שכל מי שמת למעלה?

את מסתכלת עליי מלמטה כאילו את מחכה לתשובה או סתם לתשומת לב.
"כן," אני אומרת. "שמיים זה בהחלט דבר נפלא".

לפעמים נראה לי שאני כמו גז. מתמזגת באויר הזה, הולכת ואף אחד
לא שם לב. אני יכולה אפילו להרעיל אנשים אבל אני בכלל לא
מתכוונת. רק אותך, רק אותך.

אנחנו שוכבות על המיטה כשכל הבלאגן הזה מסביבנו. אנחנו לבד
עכשיו, רק שתינו. כאילו העולם הזה עוצר כדי שאני אוכל לשכב פה
ולהסתכל על הגב שלך, ולחשוב כמה יהיה טוב אם נמשיך ככה לנצח.
"את יודעת," את אומרת ועוצרת כאילו משהו עומד להתפוצץ ממך,
"מחר יהיה לילה יפה יותר".

אולי זה רק הלילה הזה - יצור שמימי שחור מנוקד בנקודות שאנשים
קוראים להם כוכבים. כולם אומרים כמה שהשמיים האלה מקסימים אבל
הם רק שורפים את כל מה שנכנס לאטמוספרה ואנחנו במקום להתנגד רק
עומדים מהצד, מוחאים כפיים
ומבקשים משאלה.