אני זוכרת פעם כשהייתי קטנה ישבנו שנינו במכונית ונסענו בכביש
הקצר ברחוב שלנו והיה נדמה כאילו הוא לא נגמר וזה יהיה הנצח
הראשון שלי איתך. כששאלתי אותך אם לכביש הזה יש סוף אתה רק
צחקת ואמרת "בטח שיש לזה סוף, לכל דבר טוב יש סוף" ואני רק
הנהנתי בראש ומה שבאמת רציתי זה לשאול אותך אם גם לך יש סוף.
עכשיו זה הזמן הכי טוב לשבת ולהסתכל על העבר ולראות אותו כמו
חתיכת גומי שמתמתחת על פני חיים שלמים ואיך כל יום הופך פתאום
להיות עבר ואיך כל רגע הופך להיות זיכרון ישן שמעלה חיוך גדול
על הפנים.
אתה אף פעם לא תהיה לי עבר - למרות שאתה רחוק במרחק בערך של
חצי עולם אני חושבת שאנחנו הכי קרובים עכשיו מכל הפעמים שהיינו
קרובים.

ובשעה אחת בלילה אתה מטלפן אליי בשביל לשאול שאלה מטומטמת ואני
מתחילה לבכות מלחץ ואושר והכל ביחד.
כשאני הולכת לשטוף את הפנים מכל האיפור שנמרח אני רואה במראה
אותי בדמותך וכל השאיפות האלה להיות כמוך רק מתגברות ואני לא
מצליחה להחזיק מעמד.

כל התהיות הלא פתורות יהפכו להיות רגעים נשכחים שיעלו פתאום
כשתחזור הביתה, ואני אחכה לך בזרועות פתוחות ואשאל איך היה
ואתה תגיד "כמו כל פעם" ונצחק בפה מלא. למרות שלעולם לא ניתן
חיבוק או נשיקה אפשר להרגיש את הקרבה הזאת שמסממת אותנו
והנינוחות הזאת עוטפת אותי ועכשיו אפשר להגיד שאין יותר מקום
לסיפוק.
-
ומה שנותר לי זה רק איזה רגש כזה שנקרא געגוע אבל אני שונאת
להשתמש במילה הזאת .
אולי אנחנו פשוט כמו משולשים חופפים אפילו שאתה כזה רחוק ואני
הפוכה וכל מה שצריך זה רק צלע וזוויות ועוד צלע או אולי עוד
זווית ואז אני ארגיש כאילו אני כמעט איתך
מ.ש.ל