אתה מסתכל עליי ולראשונה בחייך אתה לא מצליח לפתור משהו. הספר
פתוח, כל התשובות נכונות, המוח לא מפסיק לפעול ואתה מתעצבן
וצועק ונופל ואוכל את עצמך. אתה מגדיר את עצמך כמספר רציונלי,
אולי בגלל שאתה שבור ואתה מנסה לחבר אבל לא מוצא מכנה משותף.
אתה פרדוקס, למרות שהמצב נראה נכון אתה סותר את עצמך והמשפט
הזה הוא שקר למרות שהוא בקבוצת אמת.

אני חד-איבר,
נמצאת תחת הגדרה של קבוצה נאיבית. מנסה להכפיל את עצמי ולהוסיף
איברים ותמיד אני נשארת נעלמת בלתי פתורה. אתה לא יכול לחבר
אותי, או לחסר אותי, אחרת חס וחלילה אהפוך לדו-איבר ואז אתה לא
תוכל להגיד שאני כישלון. אתה יכול להפיל ב-12, או ב-100, זה לא
משנה כי גם ככה אתה לא תדע מי אני, למרות שאתה למדת לדבר
במספרים.

ואם תגיד שאין בי איברים ואני אהיה A=0, אז אתה בטח תרצה להיות
קבוצה אינסופית כדי להראות לי כמה אני חלשה. ותמיד יש אחרים
שהם בצד הנייטרלי והם מסתכלים עלינו ובוחנים אותנו ואומרים לנו
מה לעשות ומה טוב ומה רע ואתה לא מדבר, רק מנסה לפתור את
הבעיות של עצמך כי גילית שאתה נקבע רק על ידי זמן חלל ותנועה.
ואז אני אלך לישון ואתה תכסוס את הציפורניים עד הסוף כי ככה
אתה אוהב. ואתה תבטיח שמחר תלמד אותי לפתור בעיות ממעלה ראשונה
למרות שאת הבעיות של עצמך אתה לא מצליח לפתור.

ועכשיו אני חושבת עליך, ועליי, ועל זה שאתה בטח חושב שהצלחת
בחינוך ואתה בן-אדם נהדר. וכל המספרים מסתובבים לך בראש ואתה
מתמוטט מאובר-IQ ואולי אתה מרוצה מעצמך, אני יודעת שאני רק
רוצה לישון.