הנשימות שלי סדוקות וקור של אוקטובר מחלחל מתחת לקרקע, מבקיע
אבנים מרוצפות שסדורות בדיוק לפי הפחדים ועוכר את כל הנחלים
התת קרקעיים בגוף שלנו.
בבוקר האפור הזה אנחנו מזדהמים עוד קצת מאהבה שעוד תאכל אותנו,
שופכים קצת חומצה שתהפוך את המקומות השמורים לקצת יותר עקומים,
אנושיים כמעט.

אנחנו מפסלים בקרח.
נועלים את החופש בזכרון ונועצים מסמרים באישיות שלנו.
החבלים מחליקים מהקרח, וטוב שישאר עוד מישהו נושם.

אני מפזרת חלומות מורעלים בספירלת השמיים החדשה שלי, פסגת
האושר כמעט, ואתם נושפים לצד השני.