אוהד.

חושך, כל-כך חשוך והאופק נוצץ או שאולי זה רק הדמעות שממלאות
את העין.
אני שרה שירים שאף אחד כבר לא זוכר איך לנגן אותם, חוץ מאלה
שכן
ואז אני מתאהבת. ככה זה כמעט תמיד. אולי סתם יש לי חולשה
לגיטרות.
אולי זה האופק הזה, כשכל הבניינים כל-כך רחוקים אבל בגובה
העיניים.
יש תמונות שנשארות לנצח, כמו הלילות ההם בגג ההוא,
רק פרצופים משתנים.

אתה מצביע ועושה לי הדרכה קצרה על הנוף הבוהק באינספור אורות.
בלילה ההוא שישבנו שם בתצפית, לא הרגשתי לבד עם הביחד שלנו.
אבל קצת הרגשתי ילדה אבודה בת 20 בתצפית של כולבו שלום. מפחדת
לתת למישהו להתקרב.
אבל הכרזות של קרבה לא היו צד חזק אצלנו. זמן כן. או המחסור
הבולט בו.


היינו שעון חול,
אני ספרתי ואתה חייכת. וזה היה בסדר.
אין הגדרה יותר ברורה מזו, בעצם.
תאריך הטיסה שלך ריחף מעל ודיברנו על זה אבל לא דיברנו באמת...
הרגשתי מטופשת להעלות את מה שאני חושבת ואתה גם ככה לא משהו
בשיתופים.
הרגשתי המון זמן שאני משחקת משחק, מככבת בהצגה בלי שיעורי בית
וכל התפקידים התבלבלו.
כי כשהכרנו רציתי אותך ואז... לא. ואז... היה משהו. ואז... לא.
ואז מצאתי אותך ידיד שלי עם שיחות קבועות בשעות הקטנות עד
שהשמש מזכירה שהגיע הזמן לישון. ואז חיבקת אותי בלילה...
והתגעגעת. והתגעגעתי יותר.
תמיד מישהו מושך בחבל יותר חזק... ואני, אני נוטה להתמסר, חבל
על כפות הידיים.

ידיד שלי קרא לך "ידוע בציבור" ואני תהיתי ביני לבין עצמי איך
אף פעם לא היה לי את האומץ להגדיר אותנו.
חבר שלך קרא לי "חברה של..."
וחברה שלי התעקשה שאני אפסיק לקשקש על זה שביחד זה לא זוג
פרד זה כנראה רק בעל חיים או משהו כזה
ואף אחד מאיתנו גם ככה לא ענה כלום.
אז העדפתי שפשוט נהיה אנחנו גם אם אתה אתה ואני אני ולא נתעסק
בקטנות או אני בקטנות, אתה אף פעם לא מצאת סיבה מספיק הגיונית
לדון שטויות כאלה.
איכשהו תמיד הקשבת לי, גם אם לרגע לא באמת הקשבת אלא רק היית
שם לשמוע
זה משנה בעצם את ההרגשה?
יכלנו לדבר... ביחד
וזה היה חשוב לי.

אמרתי למישהו שממש טוב לי כשאני איתך ורע לי בלעדיך. גם לך
אמרתי את זה, אמרתי לך שלימדת אותי מהי סבלנות. ענית תשובה
שהייתה נכונה והצחיקה אותי, הוא ענה שזה אומר שצריך לוותר. ואז
עברו חודשיים.
אני לא יודעת לוותר, לשחרר, לעזוב.
אין לי מושג איך עושים את זה.
איך מפסיקים.
וכנראה שלא באמת רציתי, פשוט רציתי להרגיש לא אף אחת אחרת.
כנראה.

הסקרנות תמיד הורגת את החתול ואני בכלל קיבלתי אלרגיה מהשערות
של הכלב שלך. לך תבין.
מעולם לא שיקרתי לי
ועד היום לא הצלחתי למצוא הוכחה שכן.
טענת שאני רק מחפשת דרמות ואולי זה מה שהכי איים עליי, לתת
לעצמי להאמין שהכל בסדר ולרצות באמת להיות איתך.
צעד אחד קדימה, שניים אחורה
ככה זה הכי בטוח לפי ספר החוקים.

היה לי טוב איתך, המון זמן פחדתי לכתוב את זה כי פחדתי לעצור
לרגע לחשוב אם אני מרגישה אליך משהו. אי אפשר להרגיש משהו
למישהו שתכף לא כאן.
מטוסים טסים ואני עומדת במקום ואני עושה את זה לעצמי מבחירה
ובחרתי, בחרנו... להמשיך עם זה.
הצחקת אותי
ושרת לי
ולא פחדתי להסתכל לך בעיניים
והחיבוק שלך הרגיש אמיתי
ויכלתי לשכב שעות במיטה איתך, ללטף לך את השיער ואת הזיפים
הקטנים על הלחיים
לא להתמכר לחום הגוף
אבל כן לטעם על הלשון כשאתה מנשק.
לא לדבר איתך יומיים
אבל לחייך אליך באמת כי קמתי לידך בבוקר.
סתרתי את עצמי עשרות פעמים בראש מהרגע שאמרת לי פעם ראשונה
שהתגעגעת אליי עד הרגע האחרון שאמרת לי שבאמת תתגעגע.
לא הצלחתי למצוא בנו הגיון
אולי כי זה היה כל-כך פשוט שזה היה הגיוני מידי בשביל כל
הבלגאן שהוא אני.
קשה לי לכתוב עליך.


אני מקווה שגרמתי לך להרגיש משהו
גם אם רק לרגע קטן
ואתה בכלל לא זוכר

באמת הסתדרנו עם אותה השמיכה...
אני אתגעגע אליך.



(17.10.07-טסת וזה יותר מוזר לי ממה שציפיתי. מוזר.)