"אל תסתכלי עלי, אני מכוער!" הוא אמר לה מבעד לערימת הקש
שהכבידה על ראשו. "עלי להשאר עירום בתוך ערימת הקש הזו עד
שאהיה יפה, זהו עונשי". "והרי אינך מבין?" היא שאלה, "שאוהב
אותך מכוער או יפה באותה המידה"? "לא, עלייך ללכת, למצוא לך
אהוב אמיתי ולא עירום כמותי, חבוי בתוך ערימת קש." הוא צעק,
ועיגולים גדולים ורטובים לילכו את ערימת הקש יחד איתו. "איני
יכולה לעזבך, ליבי לא יתן לי לעשות כזה דבר, הוא יכריח אותי
להשאר כאן ולהמתין, ואם זה אומר להתאהב בערימת קש אז כן אעשה"!
"אין זהו ייעוד לנסיכה יפת תואר להתאהב בערימת קש מכוערת, מה
אוכל לתת לך בעוד אני מתחבא מפני רגשותיי? כאן לא יוכלו למצוא
אותי, ערימת קש זו תהיה לי למגן." תזוזות קלות התרחשו בתוך
הערימה, איך לשווא, הוא לא יצא לקראת הנסיכה. "אתחבא יחד
איתך!" היא הציעה באושר. "נתחבא יחדיו מכל רגשותינו כלפי
העולם, ערימת הקש תהיה לנו למגן! נשב שם ערומים כל שארית
חיינו". הוא לא היה בטוח אם היא מתלוצצת אך גם היא לא הייתה
בטוחה, כך שעדיף היה לא לשאול. "ערימות קש אינן מקום לילדות
יפות, וודאי לא לנסיכות! לכי, גורי בארמון, התאהבי בנסיך
יפה-תואר. בבקרים תוכלו להסתכל אחד על השני ולהיות מאושרים,
בצהריים תוכלו לאכול אחד עם השני מבלי לחוש בושה, ובערבים תעשו
אהבה אחד עם השני ותביטי בו כל הזמן ורק אז תהיי מאושרת".
"איך? איך אוכל להיות מאושרת אם אעשה אהבה לאדם שליבי לא אליו?
והרי ליבי אליך, ואל ערימת הקש העוטפת אותך". עיגולים גדולים
ורטובים ליכלכו כעת את שולי שימלתה. "אין לך טעם לאהוב אותי,"
הוא החליט. "האהבה שלנו נגמרה, לא אוכל לספק לך את היופי
שתרצי. עלייך להניח לך לנפשך. עלייך להיות מאושרת". העיגולים
הרטובים כיסו כעת את הנסיכה מכף רגל ועד ראש, לא השאירו מקום
יבש. "שלום אהובי". היא אמרה ופנתה ללכת. פסיעותיה היו קלות
ואיטיות עד הארמון אך לאט-לאט נעלמה היא באופק. לפתע הגיע סוס
ואכל את כל ערימת הקש. הוא נשאר שם עירום וונבוך, כל נשות
העיירה הביטו והתפעלו, הרי לא ראו יופי מדהים כזה מעודן! הן
רבו מי תזכה בליבו, אך לשווא, ליבו נמס בתוכו. הוא ישב שם חסר
לב, ורק העיגולים הרטובים השאירו אותו בחיים.