כרגיל, ערב שגרתי, נוסף.
היא לקחה מפתחות, ירדה מהבית, אין צורך בפלאפון. זה קרוב.

פותחת את דלת ביתה, מדליקה את האור במדרגות.
יוצאת מהבניין לעבר הבניין ליד, כרגיל מצפצפת באינטרקום, תוך
כמה שניות עונים לה, הדלת נפתחת.
היא מזמינה את המעלית.
היא באה לפתוח את המעלית, אך הקדימו אותה, יוצא משם פועל זר,
היא מהרהרת לעצמה, זה קצת מוזר. היא חושבת. אך לא מייחסת לדבר
חשיבות.

היא הגיעה, לקומה העליונה, יוצאת מהמעלית, נוקשת בדלת. הדלת
נפתחת.
היא נכנסה, הדלת ננעלת.

היא בפנים, הוא בחוץ, משעין את אוזנו על הדלת, הוא מקשיב
לשיחות החולין.
איפה נערוך את חג השבועות, איך עבר השבוע, למה נעלמת.
גם הוא הרגיש שהיא נעלמה.

היא קצת מסתגרת בעצמה, אין לה כוחות נפשיים לכולם.
הטלפון לא פוסק, הפלאפון גם כן, קצת נשבר לה לייעץ לכולם,
לעזור.
היא מחפשת את השקט הנפשי שלה, היא כל כך מותשת.
מתעלמת מהצלצול הבלתי פוסק, בגלל זה היא משאירה אותו בבית.
נשבר לה.
בכל פעם שהיא מתחילה ללמוד היא נרדמת.
מותשת, כבר אמרתי, לא?

אט-אט השיחה מעמיקה, מדברים על דברים חשובים, קרובים ללב.
על בנים, בכל זאת בגילה זה מה שמעניין. אח"כ צוחקים, יש לה
הומור שנון לבחורה.

למרות שלפעמים היא מתנהגת כילדה מפגרת, זה לא נשלט, רגעי
השטונקיות.
היא משתלבת, שימו אותה עם חבורה של בני 40 תתנהג כאחת מהם, עם
בני 3 גם כן.
שם היה אחד בן שנה, השאירו את שניהם לבד לכמה דקות, פתאום אימו
יצאה מהחדר ראתה את שניהם משתובבים, ממש כצמד פעוטות בני שנה.
היא שמה אותו בלול.

הן התפנו להמשיך את השיחה.
היא ספרה לה שהיא חוששת, בכל זאת מגן ביום א' בכימיה.
וממתמטיקה היא מאוד לא מרוצה.
היא ספרה לה את הציונים שלה, אמרה שהממוצע שלה הוא כך וכך
ושהוא הגיש על כך וכך +1.75.
בתגובה ענתה לה שזה מה שמגיע לה, למרות הפוטנציאל האדיר.
זה קצת קומם אותה.

הוא המשיך להישען על הדלת, הן שמעו מעין דפיקה על הדלת.
הוא מעד.
הן לא התייחסו לא ציפו לאיש.

הגדולה מבין השתיים השכיבה את התינוק במיטה, אני נשארתי בספה.
המתנתי שתחזור, היא חזרה בזריזות, בינתיים זפזפתי.

כשחזרה הן המשיכו לדון בציונים, לימודים.
היא אמרה שהיא נראית לה מותשת מאוד, אולי קצת לנוח, ומנגד
הסבירה לה שאין זמן!

לא התאפקה הבוגרת מבין השתיים, ושאלה, נו אז מה עם ההוא?
ואני, הצעירה יותר, עניתי שנגמר, הוא נעלם. לא יחזור.
היא הבינה, המשכנו לדבר הלאה, דברי סרק הפעם, שיחות שיטחיות.

השעה הייתה כבר מאוחרת, היא הביאה איתה את החומר איתה, אולי
תלמד במק(ג)ביל.
כן, בטח.
הן תמיד נספחות לשיחות.
היא החליטה לרדת הביתה, יחסית מוקדם.

הוא שמע אותה נפרדת, הזמין את המעלית וירד למטה, ללובי.

משום מה תמיד כשהיא יוצאת מהמעלית בלובי, היא בודקת אם יש
מישהו מאחורי הדלת.
תמיד נראה לה שמישהו מתחבא של בנקיק, לא ברור מדוע.
מן פחד נסתר שלה, פחד משתק.
וכשהיא מגלה שאין שם, היא חשה פעמיה לעבר ביתה, בכל זאת, חושך,
לילה.

היא נפרדה לשלום, הזמינה מעלית, היא הגיעה.
היא לחצה על קומת הכניסה.

המעלית ירדה מטה.
קומת כניסה, הדלת נפתחה.
היא הציצה כרגיל בנקיק.

הפעם הסיוט שלה התגשם, הוא תפס על גרונה.
שיסף אותי.
הדבר היחיד שהיא חשבה עליו בשניות האחרונות הוא
למה היא לא ירדה ברגל.

הספרים התפזרו על הרצפה.
דם בכל מקום.

ואני תוהה, מתי יגלו את גופתה.