ירד גשם זלעפות. סופה של ממש. הרוח שרקה וברק הבליח בשמיים.
היא מעולם לא נתקלה בסופה שכזו. למרות הכול, לא היה לה כל כך
אכפת. אפילו שלא הייתה לה מטרייה. היא חיכתה לסופרמן שלה. הוא
היה אמור להגיע בקרוב, מגיח בקפיצה מאחד הבניינים, אולי נופל
מהשמיים בתלבושת הכחולה שלו. היא הייתה מודעת לחלוטין לכך שהיא
נראית נורא, אבל לסופרמן לא יהיה אכפת. הוא היה נאה מספיק
בשביל שניהם.
החברים שלה שאלו לגביו, התעניינו. אבל היא תמיד רק חייכה. אף
אחד אף פעם לא יאמין לה, אם תגיד שהיא יוצאת עם סופרמן בכבודו
ובעצמו.
למעשה, גם לה היה קצת קשה להאמין שהיא יוצאת עם כזה גיבור. כל
יום מציל נפשות ומכבה שריפות, והיא - מקסימום, הורידה פעם חתול
מהעץ. ליתר דיוק, עזרה בהורדת חתול מהעץ. ואם כבר בדקדוקי
עניות עסקנו, היא רק החזיקה את הסולם לאיש שחילץ את החתול.
הסופה התעצמה, וסופרמן טרם הופיע. בטח הוא עסוק, חשבה. אולי
הוא נלחם, ברגעים אלה ממש, באיזה רשע שמאיים על האנושות. מציל
רבבות של אנשים, בלי הינד עפעף.
בכנות, זה התחיל כבר ממש לעלות לה על כל העצבים. היא מחכה לו
כבר שעה, והסופה רק מתחזקת. זה שהוא לא יכול לחטוף דלקת ריאות,
בהחלט לא אומר שהיא לא יכולה. אולי כדאי שתזרז אותו קצת. אתם
יודעים, תיתן לו קצת תמריץ.
היא התקרבה בזהירות לקצה גג הבניין. וקפצה. חיוך רחב על פניה.
טוב שיש לה את סופרמן, שיציל אותה ברגע האחרון.
איזה מזל... היא חשבה, ברגע בו התרסקה על האדמה. מזל באמת שיש
לה את סופרמן. |