בואי ניצור לנו זיכרון אחד נעים לרפואה.
לרגע תשמטי את קורות היום והעבר
ותרשי לחום שבינינו להבריח לעברי חיוך קטן.

בלי מילים והכנות בואי נקום.
אאסוף את ידייך כדי שתרגישי את הלמות לבי,
אצבעותינו תתפתלנה זו בזו עד לכניעה שקטה.

צעד אחד קדימה ואחד אחורה,
לאט לאט גם את מצליחה לשמוע את הלחן,
ורגלייך, שבפיך הן שמאליות, מתמסרות למקצב.

ענן גדול עוטף את השמש בחוץ,
ובפנים הקצב גובר ואנחנו צוחקים.
הרגע כבר הפך לתמונה שלנו, שאליה תמיד נשמח לחזור.
בלי זמן, בלי מקום. העיקר הוא שנינו.

אוקטובר 2007