לעיר התליין בא נחפז,
מריח דם, אש וגם פז.
מדד אריחנו ברוח אחרת,
ובכיכר בית הדין בנה המסגרת.
הגרדום ליד בית הדין ניצב - לצידו,
כרוחב השער יהיה ממדו
ומסגרתו גבוהה או מעט יותר,
משער היכל הצדק - מהכתר.
ובכל עת פנויה העלינו פליאה
מיהו הפושע? מהי הפשיעה?
באגרופו העסוק שפט הבוס
בחבל צהוב קלוע מקנבוס.
וחפים גם אם מפוחדים היינו,
אל עיני העופרת שלו בהינו.
עד שאחד צעק, "תליין, מי הברנש
שעל עמוד התליה יענש?"
אז נצנוץ גדל בעינו שבהקה
ומפיו הבריק הוא לנו הברקה.
ואמר : "זה שישרתני ולא ידום
ירוויח את חבל התלייה לגרדום".
והוא פסע למטה ובידו אוחז
באדם שמחבל אחר מפזז.
ונשמנו שוב, כי בכאב לא שלנו
בידי התליין, ניחומים אז מצאנו.
ועל המדשאה מסגרת הגרדום
עד לזריחת חמה תפורק ותידום.
אז הסתלקנו לנו ללא מילים
מתוך יראת כבוד לגלימת התולים.
השמש למחרת נראתה שכובה
על גגות ורחובות עירנו השלווה;
ברוח בוקר בשחור ובערום מרופט
ניצב העץ בכיכר בית המשפט.
והתליין ניצב בעמדתו הגלמודה
עם החבל הצהוב בידו הטרודה.
עם עין העופרת וכרומח לסתו
וחיצוניות ידענית וכסוחר מבטו.
וצעקנו, " תליין, החדלת, הלא כן
אמש עם הנוכרי של העם השכן?"
אז נעטפנו תמיהה ודומיה
" או, לא עבורו הוקם עץ התליה".
אלינו הביט ובצחוק הוא פרץ
האם בזה המסד רק פור אחד נחרץ?
ודעו לכם זה מה שאני עושה.
בעודו חדש השזיר אנסה".
ומעל שתיקתנו קול צעק "כלימה!"
ובקרבנו התליין התמהמה;
להיכנס לככר , " התבינו," מסר,
"שהוא היה לעץ התליה הבשר?"
בזרועו של הצועק הוא החזיק
לאחור פסענו בלי להזיק.
הסתלקנו, מבלי שקול ישמע
מתוך חיל ויראה כלפי הגלימה.
ובזה הליל בתמיהה שעוררה חלחלה
ראינו שהגרדום במידותיו עלה.
ניזון מהדם שמתחת למקום הנפילה,
היכו שורשיו של עץ הקטילה.
עתה, רחב או אף יותר, מהמדרגות
שאל דלת ההיכל הן מדלגות.
יגיע עד לכתוב זה האילן
במחצית הקיר ימצא הזללן.
השלישי שהוא לקח, שמענו מלחשים
היה מלווה בריבית... נושה שבנושים.
ו"איזה" שאל , "עניין תמצא ידידי
בעמוד התליה, והוא יהודי?"
והתלוננו, "האם זהו היחידי
שאותך ירצה באופן יסודי?"
התליין חייך, "נבונה התחבולה
לבדוק את חוזקה של קורת הקטילה."
כתב אשמה אפל של הרביעי בספירה
שרט שריטה ברווחת בני העיירה.
היקשה התליין ו"מה עניין תגלו...
באדם השחור שנחרץ גורלו?"
החמישי, השישי שאלנו בקול מרעיש,
"תליין, הו, תליין, האם זהו האיש?"
"זוהי מזימה", אמר, "מוכרת במגזר
להקל על מלכודת לבצע את הנגזר".
ואז הפסקנו וביקשנו עוד עכשיו
כשהתליין ספר מניינו שמדם הוא זב.
וליל אחר ליל ויום אחר יום
צמח עץ התליה לממד איום.
כנפיי הגרדום לרוחבן נפרשו
את הכיכר מצד לצד הם כיסו.
למטה תביט קורה מפלצתית
לרוחב העיר צילה ירטיט.
והגיע התליין דרך העיירה
ומבעד לרחובות הריקים... בשמי קרא.
ניבט אלי בגובהו הנישא עמוד הדם
והרהרתי... לא נותר ולו בן אדם
לתליה... ואז על ידו נקראתי אני
לעזור להוריד את העץ הקטלני.
ויצאתי עם תקווה צודקת וראויה
לעמוד התליין ולחבל התליה.
אלי חייך כשדרך העיר השלווה
צעדי פסעו אל תוך הרחבה
בידו העסוקה דרוך וגמיש
היה השזיר הצהוב - חבל שמיש.
שרק שריקתו כשבדק המתקן
וזה קפץ מטה כהוריקן.
בחיוך מצווה צו מטיל יראה,
היד שלו על ידי מקום מצאה.
"שולל הולכת אותי " צעקתי אם כן,
"שבגרדום גברים אחרים תשכן,
ואינני נושא כליך". בכיתי
תליין, שיקרת לי, רימית אותי."
ואז נצנוץ גדל בעין העופרת שלו,
"רימיתי... שיקרתי לך?" אמר "אני לא...
כי כן הייתי ואמת דיברתי אתך.
לא הוקם הגרדום לאיש זולתך".
"כי מיהו זה ששרותו לא נגמר?
עם תקווה מוגת לב". התליין אמר.
"והיכן ימצאו הם האחרים
שלצידך עמדו באחוות חברים?"
"מתים!" עניתי, ומסביר בחביבות
"נרצחו", תקן התליין את העיוות.
"ראשית הנוכרי... ואז היהודי.
יותר משהנחת לא עשתה ידי."
מתחתיי המריש שיסתיר החמה
כה בודד הייתי באותה יממה.
התליין אז קשר אותי... ללא שריקה
שתשרוק "חכה!" לי בכיכר הריקה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.