"קמים בבוקר. פותחים את העיניים. יוצאים מהמיטה..."

רגע! סטופ! עצור את זה! מהתחלה.

טייק שני - חיים בהשאלה (שם זמני), סצנה ראשונה ו...
ACTION!!!

"הולכים לישון בבוקר. סוגרים את העיניים, ויום חדש מתחיל..."

קאט! עצור את זה! STOP ROLLING!
מהתחלה.
מה לא בסדר?
משהו לא מסתדר כאן.
'בוקר עוצמים עיניים? הולכים לישון?!'
או-קיי. בוא נעשה סדר.
התחלה. אמצע. סוף.
תסריט אליי..!
או-קיי.
מה כתוב כאן?

יום בחייו. חיים בהשאלה (שם זמני). או-קיי. בוא נתקדם. על מה
הסרט?
הסרט על נגינה. תחרות נגינה- -
נגן. פסנתרן, לא. צ'לן. מקדיש את חייו, בעצם בונה את עצמו,
מכין את עצמו כל חייו לתחרות הנגינה בצ'לו, היוקרתית. הכי
יוקרתית. סופג לאורך הדרך את הפגיעות והמהמורות. מתגבר על מה
שיכול היה להפיל אותו. אהבה נכזבת. רקע משפחתי קשה. קשיים
כלכליים, חברתיים, התייחסות מזלזלת, לא מפרגנת ומבקרת מהסביבה.
רק בזכות החלום. בזכות המטרה. היעד שהוא הציב לעצמו. להשיג את
המקום הראשון בתחרות הצ'לו הגדולה. ובכך להוכיח, למזל,
לאלוהים, למשפחה, לכולם, שהוא משהו, שהוא מישהו. ושהוא
יצליח למרות הקשיים הבלתי-אפשריים. למרות כל מה שרק מנסה למנוע
ממנו. הוא יעשה את הבלתי-אפשרי, יתגבר על חוסר אהבה, על
הדיכוי, על חוסר האמון, על הרוע סביבו, על מה שחונק אותו וחונק
בכלל. בזכות הנגינה, באמצעותה ולמענה הוא מצליח להרים את עצמו
עד לשלב האחרון - לגמר הגדול. עכשיו הם נותרו רק שניים.
הוא והמתחרה השני.

המתחרה שתמיד הולך לו. שהכל ניתן לו. הכישרון שתמיד היה ברור
ומובהק. שקיבל אך תמיכה, עידוד, אהבה, עזרה ודחיפה. זה שתמיד
יש שם מישהו בשבילו, לעזור לו. לתת לו חום ואהבה. הורים תומכים
ואוהבים. אהבה גדולה מגיל צעיר, חברים איפה שלא יהיה. הוא אהוד
ומקובל. בשבילו החיים הם סחרחרה, קרוסלה כמעין מגרש משחקים
גדול שהוא רק שלו.
זכייתו מובטחת. אין ספק. הוא יזכה. הוא ינגן - הוא מנגן, כמו
אל, המלאכים לוחשים על אוזנו, מלטפים את שערו, מאזינים בעיניים
עצומות למוסיקה שלו ומתמוגגים. כשהוא מנגן שקט משתרר בכל
הרקיעים. אפילו האל הזקן מחדד את שמיעתו ומטה את אוזנו על-מנת
להנות מתנועות הקשת הענוגות ומן התואם שבינן לבין הצלילים,
שאינם כבדים ומתאמצים. כמו אינו עושה מאמץ ואינו מזיז שריר.
כאילו המוסיקה מנגנת את עצמה ובאה אל הקשת שלו ומניעה אותה.
הכלי הוא המנגן. הנגן רק נמצא שם כדי לאפשר את המפגש של
המוסיקה עם הכלי.

ולעומת זאת הנגן הקודם.
שקוע כולו במעין עבודת פרך של הוצאת מוץ מן התבן, הוא שואף,
נושף, מתאמץ ולו לרגע אחד ולו פעם אחת בצורה ברורה, משמעותית,
נחרצת, מוחלטת וודאית. להוכיח, לשבור ולנתץ את הגורל, הסלע,
השער, המנעול, שעל אזיקיו, שעל האילוצים והפרדיגמות של חייו.
הוא מנסה - שואף - משתוקק - בכל נים ונים של נשמתו, בכל מהותו
והיותו, בתפילה שתחרוץ גורלות, שתהפוך את הקערה, בווידוי אישי,
פנימי, אמיתי וכואב. שמנסה להמריא, לעוף ולגעת בשערי שמיים.
לגעת באור האלוהי ולהוריד אותו ולו לרגע אחד, לדקה אחת, ולהאיר
בו את החושך, את האפלה הנוראה שממנה הוא שואב, או מנסה לשאוב,
מים חיים. זכים. מים מוארים. צלילים מוארים. נקיים. אמיתיים.
תמימים. מותכים מתוך ייסוריו. מתוך המהות של ייסוריו. מתוך
כאביו - שמונחים כאן כעת ומשמשים כסייגים, כחבלים של מיתריו.
חבלי ייסוריו המשיחיים. הוא שואף ומקווה ושם עליהם את יהבו. את
כל יהבו. את כל נשמתו. אפילו תפרח. אפילו תצא לה לגמרי. כבר
כלום לא משנה לו. הוא ילך עד הסוף. הוא יקיז את הצליל - הצירוף
- הקוד - הקומבינציה - המנעד - התנועה - הלחיצה - הרגש הנכון.
בצורה הנכונה. בכוונה הנכונה. מתוך ההתכוונות הנכונה. הוא הכין
את עצמו רק לרגע הזה ועכשיו זה הרגע. זה הזמן. זה זה. הוא מנגן
את כל כולו. ולא עוד. כבר לא יהיה יותר עוד. אי אפשר יהיה לתת
מעבר. לא יהיה הלאה, לא יהיה משהו שהוא לא נתן - לא הרגיש - לא
חש - לא העביר - לא מיצה ולא הגשים בנגינה הזו. זו הנגינה
הגדולה האמיתית - האלוהית - אלוהית עד כמה שאדם יכול להגיע -
והוא הגיע - הוא עושה את זה - הוא הפך את האבן לזהב - הוא מצא
את הנוסחא. ועכשיו הוא מפזר את הזהב. הוא מחלק אותו ומעביר
אותו לכולם. לכל מי שמאזין לו. וגם למי שלא.
ונדם. תם ונשלם.

אף קול. שקט. דממה. אף אחד לא זז, אף אחד לא נשם.
ואז בבת אחת כמו נפרץ הסכר מפל עצום של שאון מחיאות כפיים שוטף
את כולו. שוטף את כל האולם, שוטף הכל.



או-קיי.
טוב.
הבנתי.
אבל מה הסוף? - -

בסוף הנגן שנתן את כל נשמתו - לא נשאר לחלוקת הפרסים - אפילו
לא המשיך לנגן - נעלם לו - השאיר את כלי הנגינה שלו מאחור -
ולא נודע מה עלה בגורלו.

גם אף אחד לא ממש התעניין. הוא הרי לא זכה בתחרות והניחו
שלהפסדו הצורב היה חלק בעניין. חשבו: אדם שהקדיש את כל חייו
למטרה אחת ולא השיג אותה לבסוף, ודאי נגרם לו מפח נפש כה עז
שלא יכול היה להתגבר עליו - וכפי הנראה אף איבד את נפשו.
אך מה שבאמת ארע היה שברגע ההוא שבו הגיע לכדי מיצוי כל מה
ששאף אליו, כשהגיע להגשמה באופן הכי מלא וגדול, הוא עשה מה שאף
אחד עוד לא עשה לפניו. הוא עשה את הדבר היחיד שבאמת יכול היה
להתאוות אליו. הוא היה למוסיקה עצמה. הוא הפך ל-מוסיקה טהורה,
הוא הפך ל-צלילים - שיכולים להיות בכל מקום, לגעת בכל מה שהם
רוצים ולעשות בו כל דבר. הוא השתחרר. הוא היה חופשי לחלוטין.



טוב.
או-קיי.
מהתחלה.
שקט, מצלמים.
קלאפ - טייק שלוש - חיים בהשאלה (שם זמני)
סצינה ראשונה
ו... ACTION!!!

"בוקר..."



הרצליה 14.10.2007