יש חושך למעלה.
ואין כלום בעצם, המנורות ברחוב הגדול כבר כבו.
אין מכוניות כי מאוחר כבר.
אין קולות ולא היו.

ואני הולך באמצע הכביש, לבד כמובן.
ואני הולך לשום-מקום, סביב עצמי הקרוע.
אני הולך בתוך הראש שלי,
לחשכה האין סופית, למקום הלא ידוע.

ואני שמח, ולא מתייחס לדברים כמובן מאליו.
אבל אין לאן ללכת עכשיו.

והיא רחוקה ממני, ממשיכה ללכת ישר, ולא רואה אותי.
והיא צצה משום-מקום, ולא שמה לב אליי.
ואני מנסה להגיע אליה, אבל אני לא יכול.
אלפי קילומטרים ממני ומעליי.

ואז אני עוצר, באמצע הכביש.
אני משפיל את ראשי ומרגיש,
זה הזמן למות.

"אני אעשה מה שבא לי, ואעשה מה שאני רוצה.
תיקח את כל מה שיקר בי, העיקר שתהיה מרוצה."
לא אכפת לי אם לחיות או למות. ואני מצטער שלא אכפת לי.

אבל אני דואג למשהו שלא קיים.