אתה שקט ומהומה,
ואני כמעט לא מבינה,
מה מניע אותך,
ומה כיוון התנועה?

אתה גדל לא מוכר עבורי,
אבל בתוכך חבוי מעין ילד,
ועיניים אדומות מעייפות,
לא מסגירות מבט שלעתים מבולבל,
אולי לא תמיד יש לך תשובה.
אולי אין לך תשובה לשאלה שלי,
מי אני?
מי אתה, כשאתה אתי?

אתה שטוף,
או עטוף,
בכל הירוק הזה,
ודיבור על חיים ועל מוות,
ודרמה ללא דרמה,
ולילה ללא לילה,
ואתה אמרת -
ריח של מוות,
ואני הסטתי את המבט.

אני צריכה מצברוח מסוים,
כדי לדבר על דברים שברומו של עולם,
כאלו שיוצרים עולם,
ואתה עדיין נלחם,
ואתה מדבר,
ואתה נעלם.

כמה עדינות מזינה את כל העצמה שבך,
כמה רצון מפעיל את כל הכוחות שבך,
ולפעמים חצי חיוך,
או איבוד הסבלנות,
וזה כבר מספיק,
ואני כבר צוחקת,
ואתה שוב אנושי,
ואני לא דואגת.

אני מרגיעה אותך?
הנה מצאת לי הגדרה ותפקיד,
האמת שדי נוח לי שם,
קרוב אליך,
אז זה לא מפחיד
ואני יודעת מה להגיד,
ואני יודעת מה אתה אוהב,
והקשר הזה הוא מוזר,
ואולי אני מפחדת לומר,
שאולי אתה כבר לא נזהר.

גבולות מטשטשים,
התנצחות במבטים,
אתה יורה לעברי,
הפעם רק מילים,
ואני מחזירה,
לא חוששת ממך,
וכנראה נשברו כמה מחסומים,
ואתה מתקרב,
אולי בלי לשים לב,
מי משנינו ייפול קודם,
ויתאהב?