כשהמרק נשפך לו מהכף, יעקב הרגיש את הדם אוזל מראשו. בחושיו
המחודדים ולמודי שבץ מוחין והתקפי לב הוא הבין כי זו תחילת
הסוף. הוא ניסה למלא את ראשו במחשבות נעלות אך כל מה שהצליח
לגייס היה את המחשבה המעיקה כי המרק רותח, כי הוא עשה צרכים
בחיתול לקשישים ומכך שיהיה לו מאוד לא נעים כשהאחות הצעירה
והיפה, אריאן, תמצא אותו כך מלוכלך, מסריח ומטונף במרק פטריות
ללא רוח חיים.
הוא שנא את עצמו על כך. הוא כבר החליט שלא להילחם בהתקף הבא כי
אין על מה, אך הגורל הכה בפניו ועתה הוא ניאלץ להילחם על
שאריות כבודו העצמי, על הגבר שהיה.
חיה הסתכלה על יעקב במבט חודר ושיער סתור. היא העריצה אותו. לא
הערצה עיוורת, כי היא הייתה מודעת לחסרונותיו - לשחצנות,
לקמצנות ולשקרים שלא מאוד טרח לייפות. היא התכוונה להתעמת איתו
אך כל עוז הרוח שגייסה לעצמה במהלך השבוע התנקזו למשפט בקול
חלוש ומגומגם  - "אז מתי תהיה פה שוב?"
יעקב בחן את עצמו במראה בשביעות רצון. במבט חטוף וחיוך דק הוא
הפטיר "לא יודע. נראה..." וחזר לבהות בעצמו במראה, בוחן את
שריריו.
חיה הרגישה את פעימות הדם הולמות ברקתה ומבלי לחשוב פעמיים
ירתה בארסיות: "אתה חלאה, דופק אותי פה כשאשתך משכיבה את
הילדים לישון". יעקב הרים שוב את מבטו מהמראה, הפעם ללא חיוך
דק.
ידו המחוספסת נעה במה שנראה כהילוך איטי וניחתה בעוצמה על
לחייה של חיה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שיעקב הרים עליה יד. כנראה שגם לא
הפעם האחרונה. חיה כבר הריצה במוחה תמונות מהירות בהן היא
דוקרת אותו בליבו שוב ושוב בסכין מטבח חדה אולם כל מה שיצא
מפיה המדמם היה "דפוק אותי שוב".
יעקב יצא אל צינת הרחוב. אפילו הוא יכול היה להריח את סירחון
ריחות הגוף שדבק בו. הוא לא חשש במיוחד, שרה אשתו כבר התרגלה
שלא לשאול שאלות מיותרות - לא על עבודתו, לא על בלויי שעות
הפנאי שלו ובטח שלא להעלות בפניו תהיות על ריחו.
הוא אהב ללכת בלילה, להנות מהשקט, מהקרירות, נשיבת הרוח על
לחייו החשופות וממשחק האורות על שלוליות המים.
בזוית העין, הבחין בדמות מוכרת, הוא בהה קמעה מעכל את המחשבה,
וחייך. הוא לא יכול היה לצפות למזל גדול מזה... "ואוו" חשב
לעצמו יעקב בסיפוק, "זה הערב שלי".
הדבר הבא שראובן הבחין בו הוא אגרוף מוכר מנפץ את אפו. הוא
השתטח על הרצפה והחל לזחול בפחד אחורה, פניו מופנות בבעתה לעבר
יעקב. יעקב התקרב באיטיות כשהוא ממלמל באטיות מלאת הנאה "את מי
אני רואה פה?!", "היי יעקב..." ענה ראובן בפחד, מנסה להקרין
"עסקים כרגיל", "היי ראובן!" הכריז יעקב בטון אירוני ארסי ומלא
שמחה מעושה. "בדיוק הייתי בדרך אליך" מלמל ראובן בקול סדוק,
מכסה את אפו השבור בשתי ידיים רועדות. "קצת מאוחר בשביל ביקור
לילי, לא ראובן?!" ענה יעקב כשהוא חובש את אגרופו בסמרטוט בלוי
שתמיד נשא עימו לצרכים אלו. "אני יודע שאני חייב כסף", השיב
ראובן בקול חנוק, עיניו מתקשות להסתיר את האימה המשתלטת עליו,
"כמובן שאתה יודע" ענה יעקב בטון משועשע, "הרי בגלל זה ירדת
למחתרת לא?! יוצא בלילות כמו ערפד, ניזון מכסף של אחרים"...
ראובן החליט לקחת את גורלו בידיו והתריס "אם תהרוג אותי לא
תראה את הכסף לעולם", יעקב הסתכל עליו במבע אטום וראובן ניסה
לנחש בכל כוחו האם אלת המזל האירה לו פנים.. יעקב התכופף לעבר
ראובן, מלטף את ראשו ברוך. ראובן החל לבכות וללחוש "בבקשה אל
תהרוג אותי". יעקב ענה לו מבלי לשים-לב "תראה ראובן, הכסף שלך
לא מאוד מעניין אותי", ראובן שחרר אנחת רווחה לוחש "תודה!
תודה!" יעקב המשיך - "את הכסף שלך הבנתי שכבר לא אראה, אבל אני
איש עסקים" הפנה מבט קשוח לעבר ראובן מצפה כי יסכים עימו לגבי
פקחותו העסקית. ראובן הנהן במרץ מבין את תפקידו בשיחה.
"אתה מבין ראובן, אתה מבחינתי חוב אבוד, אבל יש לי עסק לנהל,
מוניטין לשמור עליו וכמו כל עסק גם אני זקוק לפרסום".
"פרסום?!" שאל ראובן מנסה לנחש את כוונתו של יעקב, "פרסום" ענה
יעקב. "אנשים מדברים, לועגים לי", "לא! לא!" ענה ראובן כשמבטו
המשתק  של יעקב מהסה אותו. "כל יום שאתה חי גורם לי לתדמית
שלילית ואני לא יכול להרשות לעצמי עוד יום כזה, נכון?! סבלתי
מספיק לא?!" קינח בטון יבבני מלגלג, מסמן בידו לראובן לנקות את
הדם שניגר מאפו.
יעקב החזיק בידו חבילת שטרות מגולגלים בוהה בראובן המתרחק.
למזלו של ראובן מלווים בריבית קצוצה עובדים כל הלילה, מישהו
אחר הוא בעל חובו עכשיו וכסף תמורת ארכת חיים קלה היו העסקה
המשתלמת ביותר שיכול היה לכרות באותו הלילה.
יעקב הרגיש על גג העולם. הוא הסכים עם עצמו שלא היה רוצה
להיוולד כאף אדם אחר ואם היה נולד כאדם אחר היה ללא ספק מקנא
בו.
הוא נכנס לביתו בצעד חרישי ופנה למקלחת. לא שהיה איכפת לו
להיכנס מסריח למיטה. אלו פשוט מבטי התוכחה של שרה אשתו שהפריעו
לו. לשתוק הוא כבר סיגל אותה היטב, אבל המבטים, המבטים
הארורים, אותם לא עלה בידו להעלים לא משנה כמה ניסה.
הוא הסתבן באיטיות, מתענג על חמימות המים, מתפלא על השקט ששרר
בבית, שקט כה מופתי עד שנשמע ממש כרעש סטטי המציק לאוזן. אומנם
היה אמצע הלילה, ובד"כ כולם ישנים אבל בכל-זאת שרה נהגה
להתעורר מהשירה הרמה שלו באמבטיה, מכינה לו ארוחה לילית עם
שאלות הכרחיות בלבד.
הוא נכנס לחדר השינה, פותח את האור בהתרסה. הוא בהה במיטה
הריקה המסודרת. אח"כ, עבר בחדר הילדים הריק מבין שאין כאן
מקריות.
הוא התיישב על הכורסא שלו בסלון, זו שהוא לבדו יושב עליה ואיש
לא מתקרב אליה, גם כשאינו נוכח בבית, מסדיר את מחשבותיו.
בעודו בוהה בנקודה רחוקה הבחין לפתע במכתב המונח על השולחן.
מביט מהצד היה מתקשה לנחש כי מדובר באיש לאחר מקלחת, חצי ערום
באמצע החורף. אגלי זעה ניגרו על מצחו בעודו ממשיך לקרוא את
המכתב.
המכתב דיבר על כל אותם הדברים שחשב כי שרה אשתו לא מבינה בהם
דבר - מספר חשבונות בנק מרוקנים, כל כספם שהחרימה, כמה הלוואות
נדיבות שלקחה בשמו, בריחה, החלפת זהות, והרבה מאוד נושים שיחלו
להתדפק על דלת ביתם הממושכן החל מיום המחר וגם פיסקת סיום
בנימה אישית יותר שעסקה בעתידו העגום שבסופו ימות ככלב עזוב
ורדוף, לא לפני שיסבול כהוגן.
"זונה!" הזדעק יעקב, "זונה!" הפך קולו למרוסק ומקוטע, "זונה!"
אמר בנשיפה רפה, מתמוטט להתקף לב ראשון אך בוודאי שלא האחרון,
זוחל לעבר הטלפון, נזכר בראובן הזוחל שעה קלה קודם לכן.
את האדם הכחוש והכפוף, עם הדיבור הכבד שאינו ניתן לפענוח, היה
קשה לזהות כמלווה הכספים הקשוח עם המוניטין המפוקפק. הכול
השתנה בו ביעקב, גופו שבור ורק מבטו היציב והכוחני מסגיר את מי
שהיה.
בדירה העלובה בת שני החדרים שקיבל במסגרת דיור ציבורי בשל
נכותו, נהג להסתתר במשך היום בתריסים מוגפים. הוא אומנם הוכרז
כפושט רגל, אולם לנושים, כפי שידע היטב, המעמד הזה משמעותי כמו
פרח מוגן לטרקטור של קבלן בנייה.
לעיתים יצא לסיבוב לילי בבלוק השיכונים לנשום מעט אוויר,
בייחוד בחורף האהוב עליו, תופס את עצמו יושב על ספסל בגשם
זלעפות, כשמדי פעם אחד מתושבי השכונה שריחם עליו מלווה אותו
חזרה לבניין.
בביתו החדש, כבר לא היו מראות, רק טלוויזיה אחת בשחור-לבן שמצא
ליד הזבל ושכנע נער לשאת עבורו לביתו. אומנם, הנער ראה בכך
כרטיס כניסה לביתו ושוד קל מובטח, אך כשהגיע וצפה בספה המהוהה
ומעט הרהיטים השבורים הניח את הטלוויזיה בדממה ופנה לדרכו.
יותר מכל, הפריעה ליעקב הבדידות. מפתיע היה לראות איש גאה
כמוהו מדבר לטלוויזיה בשחור לבן אך בדידות, היא כמו רעב,
מתגברת ובסוף מכניעה.
את האף העקום הזה הוא זיהה היטב, הוא תמיד זיהה עבודה שלו
כשהוא ראה אותה. ראובן לעולם לא היה מזהה את האיש המבוגר,
בוודאי לא איש מבוגר שמאכיל חתולים עזובים, כיעקב, הנושה
האיום, אבל העיניים, העיניים הסגירו את יעקב.
יעקב הסתכל במבע האימה של ראובן ולרגע לא הרגיש עוד כנכה
מקשיש. בעיני רוחו הוא כבר מתיז את שיניו של ראובן, סתם לזכר
ימים עברו, אפילו בלי שום קשר לחוב מחזיר את גבריותו כעטרה
ליושנה.
שניהם התעשתו במהירות, מבטו המפוחד של ראובן הופך במהירה למבט
אכזרי, מבודח וצמא נקם כפות ידיו מצטמצמות לאגרופים ופיו של
יעקב מתכווץ בזעקות "הצילו" ברורות ככל שיכל להגות.
בשכונה של יעקב, זעקות "הצילו" שגרתיות כקריאת מואזין במסגד.
התריסים הוגפו במהירות ועמם נדמו זעקותיו של יעקב שהעמיד פני
מת. זה לא באמת שינה לראובן דבר. להלום בגופו של יעקב היה מרגש
מספיק עבורו ועובדת היותו חי הייתה בונוס לכל היותר.
יעקב כבר לא חזר לדירה. הוא הועבר למוסד סיעודי, טוב מאוד ביחס
למשהו ממשלתי לעניות דעתו, מחשב את קיצו לאחור ומשחזר את תהילת
העבר, לפחות בעיניו.
תמיד היה קשה לאריאן לזהות גופה. בכל-פעם היא קיוותה שאיך שהוא
מדובר סתם באדם מבוגר שמצליח להשאיר את עיניו פקוחות זמן רב
בלי למצמץ. זה היה הגוון האפור שהסגיר אותם ולרוב גם ריח
צרכים.
הזיהוי היה יותר קל כשהיה מדובר באיש מבוגר שראשו טמון בתוך
צלחת מרק חמה, ללא ספק לא דרך ההתאבדות המועדפת על רובם.
המקרה של יעקב דווקא היה קל לזיהוי. היא שוב שנאה את העבודה
כאחות ונשבעה לעצמה כי בקרוב תעבור לאפר כלות כששלתה את ראשו
מצלחת המרק, ריח הצרכים מכה בה ללא רחם.
לא עלה ביד הצוות הרפואי לאתר איש מקרוביו וכך, כמוצא אחרון,
פנו לזו שמימנה את שהותו שם בעילום שם.
לשמחתם, היא חסכה להם את טרדת סידורי הקבורה. היא גם נשמעה
נחמדה בטלפון והסכימה לטפל בנושא ההלוויה למרות שסירבה להיות
זו שתזהה אותו.
חיה הביטה אל הקבר הפתוח אליו מושלכים רגבי האדמה. היא ראתה
גופה רזה עטופה בתכריכים, היא ידעה שזה יעקב, אך במוחה הוא
עדיין הגבר השרירי והכול יכול שהיה. היא ידעה שהוא היה מעדיף
את זה כך.