ישבנו בבית החולים על כיסא והמתנו שיקבלו אותנו. לא ידעתי
בדיוק מה אני עושה שם אבל ניסיתי להעביר את הזמן. שעה, שעתיים,
שלוש, בסוף היה לי כל כך משעמם שהתחלתי להסתובב בין החדרים
בחוסר מעש. די, כמה כבר אפשר לחכות ועוד למה, חופש חופש, אבל
אני רוצה הביתה. להתקלח, לישון, אני עייפה ובטח גם אבא ואמא
עייפים מלא לעשות כלום.
השעות עברו ועברו ואני הסתובבתי במיון, הפרעתי קצת, "בדקתי"
קצת מה קורה בחדרים. כאשר החשיך הכניסו אותי ואת אימא לחדר
סגרו את הדלת והכריחו אותי להתקלח שם. לא רציתי, האמבטיה היתה
גדולה ומפחידה וחוץ מזה ,אני לא בבית. לא הסכמתי להוריד אפילו
גרב, הצצתי מבעד לחלון הקטן שהיה בדלת ודרשתי שיוציאו אותי
משם, שיקחו אותי הביתה, אבל אף אחד לא בא. נותרנו רק אני
ואימא. בבוקר החזירו אותנו למיון, הרופא שם חתם על איזה מסמך
וביציאה חיכה לי אמבולנס, לא הבנתי מדוע אני נדרשת לעלות
לאמבולנס, אני לא חולה ולא פצועה ולא עברתי תאונת דרכים חס
וחלילה, מה קורה פה בכלל, אני יכולה בבקשה לחזור הביתה ולהחליף
בגדים? הבגדים שלי כבר מטונפים והגרביים בכלל, יש לי בית ספר
בשעה שמונה ואני צריכה להגיע בזמן לצלצול.
אף אחד לא הסתכל עליי בכלל, אף אחד לא הבין, האלונקאי דרש ממני
לשכב באלונקה ואני סירבתי, דרש שוב ואני סירבתי, מה אתם רוצים?
מה?
בדרך ראיתי את הנוף, נסענו לכיוון דרום עד שהגענו לכביש מתפתל,
עלינו ועלינו ועצרנו בשער.
אני, אימא והאלונקאים. שתי מילים עם השומר גרמו לו לפתוח את
השער הכבד, השער שנפתח רק בלחיצת כפתור. מה קורה כאן, לא
מבינה. נכנסו למקום שנראה כמו הטירה של הארי פוטר, עצים,
מדשאות, ספסלים פזורים, אבל ציפורים מצייצות לא ביקרו שם. שקט
קודר בלתי ידוע, שקט שאף אחד לא מבין ובטח שלא אני, הכל לא
מובן. לפחות אימא הייתה איתי, היכן אבא לא ידעתי.