רק הכלב שלי, מכל החיות שבעולם, לא עושה כלום.
הוא יושב על השטיח מקבל אוכל ומקום בטוח לישון ולא טורח בכלל.
אבל, האמת, הוא עושה המון, הוא נותן לי אהבה אמיתית ללא
תנאי.

בימי בראשית, רק האלים ששכנו בראש הרי הגעש נהנו מחום הלבה
במערות ההרים העצומות. בני האדם וחיות היער הביטו מלמטה באלים
רועדים מקור. הם היו מחפשים לעצמם חום ומתכרבלים בפרוותיהם
המדובללות שבקושי יכלו להגן עליהם מרוחות החורף הקפואות.

תלאותיו של האדם הפכו לכמעט בלתי נסבלות. לבסוף, כשהרגיש האדם
שתם הקיץ ושכלו כל הקיצים הוא החליט לעלות להר לבקש את האש
מידי האלים. במשך ימים רבים עלה האדם אל ההר. הוא התענה וסבל
לאורך הדרך. כל יום היה קר מקודמו וכל לילה נקשו עצמותיו מקור
חודר. כשהגיע האדם לפסגה הוא היה נחוש כנחש להביא לאשתו את האש
בכל מחיר.

"אולי תוכל לתת לי מעט מהאש החמה?" ביקש האדם בענווה מהאל
השומר על המדורה. מתוך אגם הלבה הרותח עלה מיד קולו הנורא של
האל ברעם אדיר שמתגלגל על למישורים שבתחתית ההר. "איני יכול
לתת דבר בלי לקבל תמורה," ענה האל בקול רועם. "אם אתן לך את
האש עלי לקחת ממך משהו אחר." הוסיף האל בפרגמאטיות כוחנית.
האדם לא וויתר: "הנה, קח לך כל שתחפוץ." צעק לעברו האיש בנשימה
קפואה. האל הסביר לאדם שעליו לקחת ממנו את פרוותו השעירה, את
חוש ריחו המפותח, את מרבית כוח שריריו וחלק מראיתו המחודדת,
אבל בשלב הזה כבר לא נותר שום כוח לאדם להתעמת עם הכוחות
שחזקים ממנו וכיוון שהאדם ידע שאין לא סיכוי לרדת ללא חום
הלפיד דרך קרחוני ההר הוא הסכים מחוסר ברירה לכל אשר אמר האל
בלי וויכוחים ובלי דיבורים.
האיש אחז בידו בלפיד הבוער וירד מראש ההר והדליק לעצמו מדורה
גדולה בפתח מערת מגוריו.

ראו החיות כי האדם הדליק מדורה ובאו לשבת ליד האש.
"לא אוכל לאפשר לכם לשבת לידי בלי לקבל מכם תמורה." דקלם האדם
את המשפט שלמד מפי האלים.
"אתן לך את צמרי הרך שיהיה לך במקום פרוותך החסרה." אמרה לו
הכבשה והתיישבה לצד המדורה.
"אתן לך מחלב ילדי ומבשרי השמן." אמרה הפרה והתיישבה בכבדות
בצד החם של המערה.
"אשתמש בעיני החדות כדי להביא את מכתביך ליעדיהם הרחוקים."
אמרה היונה והתיישבה בגומחה קטנה אל מול האש.
"ואני אתן לך מהביצים שלי." אמרה התרנגולת. "ואני אתן את כוחי
האדיר ואמשוך את מחרשתך." אמר התאו. "נסחב אותך ואת מרכולתך
הוסיפו החמור והסוס." והצטנפו בינתיים על ערמת חציר.

ורק הכלב עמד לו לבד בצד ולא אמר כלום.

"ומה אתה תיתן לי?" שאל האדם בחמדה.

"אני לא אוסיף לך דבר," אמר הכלב והתיישב למרגלות האדם בצד
הנוח של האש הרחק מהעשן. "אני פשוט אוהב אותך תמיד בכל אשר
תלך, בכל מצב. אני תמיד אקבל את ליבך ללא משוא פנים וללא
שאלות. אני תמיד אהיה קרוב אליך גם אם תרגיש רחוק ומנותק. אני
אעניק לך מאהבתי האין סופית במים ובאש, תמיד אהיה לצידך ותמיד
אהיה לך חבר אמיתי. בגלל זה אתה תמיד תושיב אותי לצדך ותדאג
לכל מחסורי גם אם לא אביא לך שום רווח חומרי."

וכך, מאז ועד היום, הכלב יושב על השטיח לרגלי האדם בזמן שכל
החיות האחרות עובדות קשה. הוא לא נדרש לעשות כלום לפרנסתו. הוא
מתחמם להנאתו לאור האש ומקבל באהבה את כל המתנות והמאמץ שכל
החיות, כולל האדם, מביאים רק בשבילו.