היה הייתה אישה ככל הנשים, למעט תופעה אחת.
הפחתה הדרגתית של אברי גופה הפכה אותה לשקופה מבלי שתחוש בכך,
זאת מכיוון שלא נהגה להתבונן במראה הארוכה שבחדרה (היא לא אהבה
במיוחד את מה שהשתקף שם, כמרבית הנשים).
כך עברו ימיה בטשטוש חושים, הדקות הפכו לשעות, אחר כך לימים,
חודשים ושנים.
ילדיה גדלו מזמן ויצאו לדרכם, כשלוחות עגומות של שורשיה. עצוב
היה לה לשוט בין החדרים הריקים, לכן הייתה ממהרת לעיסוקיה
הקטנים.
את בן זוגה השתקן הייתה פוגשת לעתים במעבר שבין חדרה לאמבט,
בין המטבח למסדרון היוצא החוצה אל הרחוב, שם היה נפרד ממנה
בחטף, לא מביט אל פניה הכבויות.
נוסע היה "אל המשרד", מקום בו מעולם לא ביקרה ולא הכירה את
שותפיו לעבודה.
לפנות ערב, כששב מעבודתו, מלווה תמיד בצללית ארוכה, היה מתיישב
מול השולחן והיא מגישה לו מנחות. גם הוא לא חש כי אצבעות
שקופות הגישו לו את מרק העדשים המהביל, ניקו את פירורי הלחם.
מדי פעם היה מציץ בה בהיחבא, תוהה מיהי הטורחת לפניו.
כך חלפו להן שנים תפלות שהיו יכולות להסתיים באנחה חרישית (או
ברחש טווית קורי עכביש בעליית גג נשכחת), אלמלא החליטה האישה
ערב אחד לשנות ממנהגה ולצאת אל הרחוב, לאחר מטר דקיק של גשם
ששטף בעדינות את העיירה והיה בכך משום נוחם גדול, מעין הבטחה
שיש טוב בעולם.
מאות חלזונות הרגישו בדיוק כמוה והגיחו לאיטם מבין השיחים,
נושאים בבטחה את קונכיותיהם הבורקות על פני המדרכה. באישה
השקופה לחלוטין, ריצדו אורות הפנסים, עלי השיחים וטיפות הגשם
העליזות. החלזונות העיוורים מיששו אותה בקרניהם, עלו וטיפסו,
נדבקו ונאחזו בגופה החסר, עטפו וכיסו אותו לחלוטין עד שהפך
לבובת קונכיות.
הובילה האישה בזהירות רבה את המעטפת השברירית אל ביתה, הדליקה
את כל העששיות, עמדה מול המראה והתעוררה.
כסותה המקורית שבה אליה ומאות החלזונות נפלו על רצפת החדר,
מבקשים דרכם החוצה.
האישה המשיכה להתבונן במראה שעות רבות, נזכרה בשמה והייתה
מאושרת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.