ההשראה, כך נראה, היא מחלה כרונית המאופיינת בהתקפים
כמו אפילפסיה, רק באופן טיפה יותר מושך,
ועם תוצרים טיפה יותר יפים.
ובמקום שהגוף יתעוות ויתפתל, כל השרירים יפרפרו
וימתחו כל הגידים
המחשבות מתעוותות ומסתובבות סביב עצמן,
והאצבעות מפרפרות על הקלידים.
ולא משנה כלל מה השעה, או מזג האוויר,
או מה יקרה מחר ומה קרה אתמול
ההשראה תוקפת, וחייבים ליצור משהו,
או שהלכה ההזדמנות וזה אובדן גדול.
כיוון שאף פעם אי אפשר לדעת מתי היא תיפול עליך
ומה המרווח בין בום לבום
עדיף כבר לגמור עם זה מהר, לסגור עניין,
ולהמשיך הלאה - כי זו דרכו של היקום.

וכך זה מתחיל, בשקט, בלי שום סיבה ברורה,
אותיות נבלעות בשורות, יוצרות איזה צל של צורה
שמחפשת צדק פואטי, או אולי בדל-משמעות או הגדרה
(וכמובן שלא תמיד זה הולך, והתסכול, תאמינו לי, נורא!).

והמוח רץ, כי, בינינו, מה כבר יש לו לעשות?
והשניות מתחלפות בשעות, והשעות עוברות כדקות
ולפני ששמת לב או הספקת לתכנן מראש - ההתקף פג ועבר
מלאי הרעיונות אוזל, היצירתיות מתייבשת, ועל גבי מה שנשאר
עוברים עוד פעם פעמיים, חותמים במחי מקלדת
ושולחים לכל הרוחות
... ואז עוצמים את העיניים, נאנחים, נושמים עמוק...
ועד להתקף הבא... אוספים כוחות.