דרך עיניי שלי, מתפלל.
שתצא טיפה, טיפה ואולי שטף
מהזרם שעצר רבות אחורה ויבש.

כמו סכר, כותב דמעה, דמעה.
לחלוחית קדם.
מימיי לא רציתי שהזמן יעבור
בעצם שלא יעצור.
לפעמים כשיכור, הכל נדבק -
אור בין השורות.

ערגה, געגוע ונחישות, למה?
בלבול הדרור ותעתוע החופש
מקום לחשכה ולאור.

הדברים הסתומים שנושא עימי
הקשה שבי.
(נושא עימו - שונא מעיו)

אני ועולמי
אלוהיי ואנוכי.

כל מה שיקר לי ידידיי -
הוא החיבור האלוהי שאטפח ברבות חיי
גם אל עצמי.

ידידיי?
רק ידיד אחד, יחיד ומיוחד.

למרות שקשה לראות באור את האור
אינני אשם ובכל זאת -
מתייסר, מתסכל, נאנח וחוזר
הזמן עלוב אך חיוני, המקום חשוב
אבל זמני וגם אני.