החור שנשאר במקומך,
גדל וקטן כמו פעימה.
אני אבודה ברגעים שבהם אתה לא כאן,
אבודה במקום שבו אתה קיים.

אתה חסר לי
ואין לי במה למלא את החור.
החור הזה היה המקום שלי ושלך
ועכשיו הוא הפך לבריכה.
בריכה של דמעות שלא פוסקות,
כי אתה חסר לי
ומותך כה מיותר.

בעולם שבו החיוך שלך היה לי
לגלגל הצלה, החיבוק  שלך היה לי לחום והגנה.
אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אחר.
היית לי כידיד וחבר.
והרגעים בהם ידענו אחד את השנייה,
הפכו לאבן, הפכו למצבה.

ואני מבקרת אותך בבית העלמין,
מחבקת את האבן, מחבקת אותך
ומבקשת שלעולם לא אשכח אותך.
כי את החור שנשאר במקומך,
ימלאו זיכרונות יפים
וכול מה שנותר לי לעשות,
זה לאהוב אותך במותך
כמו שאהבתי שהיית פה בגופך.