היום מלאו לי שלושים ואחת שנים. היום, החמישה עשר באוקטובר
אלפיים ושבע, הוא היום בו החלטתי שהגיע הזמן לגלות מי אני. עשר
השנים האחרונות היו לי למבחן שאותו עברתי, בין בהצלחה רבה ובין
בכשלון רב בחלקים מסויימים, הכול הוביל אותי לנקודה הזאת שבה
החלטתי שנמאס לי. ואני כמו כול אדם, קמה כול בוקר לעבודה, שותה
את התה עם נענע שאני כה אוהבת, עובדת, מבלה עם חברים, עושה את
מה שבדר"כ כולם עושים. ומדי פעם העולם נעצר לי, ממש כמו
בסרטים, אני רואה איך הכול נראה מבחוץ. קשה להסביר זאת במילים,
זה כאילו החיים עוברים לאט לידי, נותנים לי את ההזדמנות לראות
את האמת. ואז הכול נראה לי שונה. האנשים לא נראים לי אותו
הדבר. פתאום התנועות שלהם נראות לי כמו סרט שחוזר על עצמו.
אותם מבטים, אותם הדברים שוב ושוב. פתאום המילים הופכות למשהו
אחר. וממש כמו המאטריקס, אני רואה את עולם האשליה, את העולם
שפעמים רבות אני רוצה לעזוב, לצאת ממנו ולראות את העולם האמיתי
ולגלות ולדעת מי אני.
ואז אני מביטה ושב על החיים וכמו רכבת מהירה, כך חוזרת על עצמה
התמונה. ובמשך השנים למדתי את המאטריקס שלי, למדתי את מקומי
בעולם וגיליתי נפלאות בחיי האדם. ובתוך כול הקושי והיופי, אני
מנסה להבין את חיי שלי. מנסה להבין מהו ייעודי. כי החיים
בעיניי הם לא עבודה של היום יום, הם לא המשכורת שאני מרוויחה,
הם לא השעות שאני מבלה עם המשפחה ועם החברים, הם לא השנים
שלמדתי והשגתי תארים. הם הרגעים שבהם בכיתי מיופים. הרגעים
שבהם נותרתי פעורת פה כי לא האמנתי למראה עיניי, למה שהלב שלי
מסוגל להרגיש, למה שאני מסוגלת לתת וליצור כאדם. החיים בשבילי
הם מסע אמיתי של גילוי ויצירה ועל כך אני מודה אחרי שלושים
שנה.
ואולי בשל כך, אני עומדת פה היום, ואני לא אותה האור שהכרתי.
וזה מפחיד וזה שונה. אבל זה גם אמיתי וזה שלי. ואני לא יודעת
מה יביאו לי החיים, אני לא יודעת מתי אהיה שלמה עם עצמי, מתי
אמצא את אהוב ליבי. לא יודעת מתי אוכל לחיות בשלום עם כול כך
הרבה דברים ולא יודעת מתי ואיפה אהיה בשנה הבאה. אבל אני כן
יודעת שאת השנים הבאות אני רוצה לחיות מחוץ למאטריקס שכולם
מכירים. ואני מאחלת לעצמי שאהיה חלק משינוי גדול בעולם, שתמיד
אתן מעצמי כאדם. ושיגיע היום שבו אומר בחיוך גדול ועם המון
אהבה שאני יודעת מי אני כעובדה.