[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תסתמי את הפה שלך!"
"אל תגיד לי מה לעשות!"
"חתיכת זונה! בדיוק כמו אמא שלך ואחותך!"
"ומי אתה בכלל!"
"תסתמי את הפה שלך או שתחטפי ממני סטירה!"
"בוא נראה אותך, חתיכת זבל!"
סטירה
צעקה
נפילה
בעיטה
צעקה
"די!"
"זונה!"
מי
פה דיאז
סול
פה דיאז
מי
רה דיאז
מי
פה דיאז
סי
הוא עוד זכר את היום שבו אחותו הגדולה לימדה אותו לנגן את זה.
כשאנשים שמעו שיש לו אחות גדולה הם הופתעו וישר התחילו לדבר
בקול צפצפני מידי לטעמו: "איך לא ידענו".
הוא היה שותק ובוהה בנעליו. כשהם היו הולכים או לשניה לא שמים
לב, הוא היה ממלמל לעצמו שזה בסדר, גם היא לא יודעת.
אמא תמיד הייתה מתגאה בה, כבר בכתה י' היא הייתה כזאת גאונה
שהיא קבלה מלגה ללמוד בתיכון בחו"ל.

בעיקרון גם הוא לא היה אמור לדעת, אבל לא בכוונה הוא שמע את
אמא ואבא מתלחששים.
הם קיבלו שיחת טלפון שנראתה לו מבהילה ומפתיעה כאחד.
אבא ואמא הסתודדו בניהם עם הטלפון, אבל הם שחכו שהם השאירו את
הדלת פתוחה.
אז הוא גילה שיש לו אחות. אז היא גילתה שיש לה בן דוד חדש
שמתארח אצליהם לכמה זמן...
מיד בתום השיחה אמא יצאה מהחדר מתרגשת וגם לא: "חמודי, בקרוב
תגיע לפה להתארח בת דודה שלך, בסדר?"
הוא הינהן וחזר לחדרו, הוא היה קצת עצוב וגם קצת שמח.
מאוחר יותר, אחרי הביקור הוא אמר להם שהוא יודע מה היא באמת,
אז הם נתנו לו כל מיני סיבות לא מספקות למה הוא צריך לשמור את
זה בסוד מפניה ושוב הוא הינהן והבין מכל הגיבוב שטויות שאם היה
מסתבר שהוא בעצם אחיה, היא הייתה מפסיקה את לימודיה בחו"ל
וחוזרת למציאות העגומה שתוציא אותה עם עוד יותר חסכים ממה שיש
לה.

כשהיא הגיעה, אבא ואמא פתאום הפסיקו לריב, וגם היא הייתה לבבית
מאד לבן דוד החדש שלה, אפילו למדה אותו לנגן קצת.
דו דיאז
רה דיאז
מי
רה
דו
סי
לה
סול
פה דיאז
צעקות
"זונה!"
"חתיכת זבל!"
"את דפוקה בשכל!"
"אני הדפוקה פה?! מטומטם!"
"נמאס לי ממך ומהשטויות שלך!"
הוא חטף את המפתחות של האוטו והארנק ויצא בטריקת דלת.
הבית נשאר דומם. דממה ריקנית, דממה של כלום. אפילו לא דממת
מוות, כי הבית הזה מת כבר מזמן. פשוט ההלוויה שלו מתאחרת לבוא
מסיבה לא ידועה.
הוא עלה למעלה לחדרו, הולך כמו צל; מאין אשליה חזותית, צורה
נראת שלא באמת קיימת. ואז בשקט בשקט מתחת לשמיכת פוך עבה הוא
נתן לרגשות שלו לצאת בצורת טיפה קטנה.
וזהו. לא יותר.

למחרת בבוקר, אמא והוא הלכו יד ביד כמו בכל בוקר לגן וכאילו
הדממה בבית לא הסכימה לעזוב אותם. הפנים של שניהם נראו טרודות,
מראה יוצא דופן לאור העובדה שזו אמא ובנה בן הארבע.
עוד מרחוק הגננת הבחינה שקרה משהו ועמדה בפתח הגן, מביטה מבט
מלא משמעות באמא ובמחוות חיבה לוקחת את הילד פנימה. היא לקחה
אותו למטבח שהיה ריק באותו הזמן והתחילה שיחה שבזמן האחרון
הייתה נעשת לעיתים קרובות יותר ויותר.
"חמודי, אתה לא צריך להיות עצוב. נכון שאבא ואמא רבים
ומתווכחים כל הזמן, אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים אחד את השני.
לפעמים למבוגרים קצת קשה אחד עם השני וקשה להם להראות אהבה
וככה הם יודעים להראות אהבה. אבא כן אוהב את אמא ואמא כן אוהבת
את אבא, פשוט יש בניהם בעיות והם יתגברו ויפתרו אותם. בסדר
חמודי? אתה מבין?"
הוא הנהן.
"אוקי, אני שמחה. עכשיו לך תשחק עם החברים בגן.טוב?"
הוא הנהן ורץ, בדרך מפעיל את יכולת ההדחקה המעולה שלו ואיך
שהוא הגיע לאורגן הצבעוני והקטן מפלסטיק הוא כבר שכח שאבא לא
חזר אתמול ושאמא לא הכינה לו אוכל.
הגננת פנתה לעיסוקים שלה, ובראשה יודעת שה'וי' שהיא שסימנה
במשפט "לדבר עם הילד" לא אמיתי במיוחד, אבל מספיק יש לה את
הבעיות שלה...
סול
לה
סי
לה
סול
פה דיאז
מי
דחיפה.
"זונה!"
נפילה.
"מטומטמת!"
בכי.
כבר הייתה שעת צהריים והילדים שנשארו באותו היום ישנו, חוץ
ממנו ומהילדה שאוהב.
הם שיחקו באמא ואבא ונהנו מאד מהגזר והביצת עין מפלסטיק שהיא
בשלה במטבח הקטן. לפתע משום מקום הוא החליט לעשות מעשה.
כשהוא ראה אותה בוכה הוא לא הבין מה הלך לא נכון ואז נזכר שאבא
ברח מהבית ויצא החוצה.

לאט, לאט המקומות החלו להראות פחות ופחות מוכרים, רחובות
מוזרים, אנשים אחרים, צבעים אחרים וריחות אחרים. הוא לא ידע אם
הילדה שהוא אוהב הבינה שהוא אוהב אותה או לא. הוא לא הספיק
לברר... גם כשהגננות צעקו את שמו, הוא לא חזר כי אולי היא
תחשוב שהוא לא אוהב אותה מספיק.
המילים שצעק לה וההתרחשויות חזרו כמו בדיסק מקולקל בראשו
דחפתי
צעקתי
"זונה!"
והיא נפלה
צעקתי
"מטומטמת!"
והיא בכתה
מי
פה דיאז
סול
פה דיאז
מי
רה דיאז
מי
פה דיאז
סי
בלי משים, בעל החנות (שמחלון הראווה היה אפשר לראות את פסנתרי
כנף העצומים שהיו בה), עמד מאחוריו בעודו מנגן את המנגינה
היחידה שידוע לו ושכנראה היחידה  שידע.
היה ברור שהילד לא לומד לנגן או שאי פעם היתה לו הכשרה. הוא רק
לחץ באופן חד ומכני קצת על הקלידים, ללא ספק הוא לא ידע תווים
וכדאי בכלל לא לדבר על טונים וחצאי טונים -כנראה הוא זכר את
הסדר של "המלבנים"(כמו שהוא בטח קורא לקלידים).
דו דיאז
רה דיאז
מי
רה
דו
סי
לה
סול
פה דיאז
רה
סול
סול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוצים לגור
בארצות הברית??
רוצים ללמוד
באוניברסיטה
אמריקאית ולהיות
סטודנטים
אמריקאים
אמיתיים??
עכשיו אתם
יכולים לעשות
זאת!! ההגרלה
להיות אזרח
אמריקאי בחינם
תתבצע בימים
הקרובים ולך
נפלה הזכות
להשתתף בהרגלה
זו!!
מזל טוב!!


(גרין קארד
במהלך שכנוע
אזרחי מדינת
ישראל הציוניים
לעזוב את הארץ-
ועוד בחינם! אל
תפספסו את
ההזדמנות שלכם
אתם יכולים למות
בינתיים אז
תזדרזו!)


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/09 7:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א.מ. נוריד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה