אני שוכבת על קצה המיטה כשהראש כלפי הרצפה,
אתה יודע, להזרים קצת דם למוח.
אני אפופת בלבול, ותחושת בדידות עוטפת אותי,
ברגעים כאלה אני יודעת; התבודדתי קצת יותר מדי.
אני מוצאת את עצמי ננעלת בחדר של אחי,
שניות לפני שהשיגעון סוחף אותי.
והלוואי וזה היה אחרת, אבל אני פשוט לא אוהבת בני אדם,
ועם זאת, מתפרקת בחסרונם.
יש להניח שחוסר החיבה הזה לבני אנוש פשוט התחיל ממני,
כי מאז שאני יודעת מה אני, לא סבלתי את עצמי.
ואין מה לעשות,
Some people have it, and other people don't.
אז במקום להוציא את העצבים על העולם,
אני מסתגרת בחדר.
בינתיים אני פה בחדר, לבד, שבוע.
ליתר דיוק שבוע וחמישים וחמש דקות.
תצחקו, אבל אני לא יוצאת מהחדר כל עוד שהבית לא ריק.
ואיך זה שלא נכנסים לחדר אחי,
זה פשוט מאוד:
הוא מסריח כמו החיים.
אחרי הכל, אני יושבת פה כבר שבוע ימים;
אוכלת, שותה, יישנה, מתעטשת, נושמת...
תודה לאל שהשירותים קרובים אלי.
אחרי שבוע של שכיבה על הגב עם הראש כלפי מטה,
הגוף מתחיל להתנוון.
אז התהפכתי.
אני שוכבת על קצה המיטה כשהראש כלפי הרצפה.
תהיות ומחשבות קטנות עוקצות לי את הראש,
והזיכרון מתחיל להטביע אותי.
יש לי מין יכולת מופלאה להיזכר בכל הדברים הקטנים כשאני מסתגרת
בתוך עצמי.
אלו כל אותם הזיכרונות שאתה אף פעם לא רוצה לזכור, ומסיבה לא
ברורה נחרטים בזיכרון חזק יותר מכל השאר.
אתה תמיד תצא אידיוט,
ככל שתתאמץ לשכוח משהו - אתה תתמקד בו כל כך חזק
שהסיכוי לשכוח הלך קפוט,
ובינתיים ככה גם השכל שלי.
אני לבד בחדר הזה כבר שבוע וארבעה ימים,
זה הישג לא קטן.
הייתי מזמינה לכאן את גינס, אבל אתה יודע,
זה יהרוס לי את השיא.
אחרי עשרים וחמש עשרה יום,
השכל שלך סופית נשרף.
מניסיו ן- כמובן.
ביום השש עשרה ועשרים,
הרגליים לאט, לאט,
במין כאב לא מורגש,
מתחילות להתנפח.
כמו טיסה ארוכה מדי.
הבדידות כבר לא מנכרת בי,
אני נמצאת במעין שלב שהשיחות שאני מנהלת בראש הופכות למציאות,
אני מנהלת שיגרת חיים בתוך הדמיון.
ביום השלושים המחשבה התחילה לחזור.
זה היה מעין 'בום' פתאומי כזה,
כמו שמלפפים גומייה סביב קצה האצבע עד שהיא מכחילה,
ומשחררים.
אז המחשבה הראשונה שהתעופפה אלי הייתה,
"למה, בשם כל הקדושים, אני נשארת פה?!"
לאחר שלושים יום שאפילו צלצול לא נשמע בין כותלי החדר,
חברים בטח לא נשארו לי.
בשעה שעתיים וחצי, חזרתי לתנוחה המסורתית שלי.
אני שוכבת בקצה המיטה כשהראש כלפי הרצפה.
היכולת שלי להגדיר מה אני מרגישה נהרסה במשך עשרים ושלושה
הימים האחרונים.
אני מתקדמת לכיוון הדלת,
חושבת "מה כבר יש לי להפסיד..."
יש עולם שלם בחוץ, ומי יודע;
אולי מצאו כבר תרופה לסרטן,
ואיידס מתרפא עם חיבוקים.
לכולם יש נהגים פרטיים ובריכות בגינה.
ראשון מסתובב הראש,
ורק אז המפתח 'קראק, קלאק'.
אני מצמידה את האוזן כנגד הדלת הקרה, נעזרת במשקל גופי להפסיק
את הרעד.
אני מתחננת, שהיציאה שלי לפחות תתחיל כשהבית ריק.
'טראח' כוס נשברת,
אני נהדפת אחורה מהבהלה וחושבת שנית,
באמת יש סיבה שאני אצא?
בחרתי בסוג המנולוג ב'פואנטה'
אני מקווה שהבנתם שהייתי צינית.
|