ההם שאהבתי.
ופעם אחת ראיתי אותו מהלך בין דרכים -
הזוי ולא שפוי, צועק לשמים ובועט בכל הארץ.
ופוחד ליפול וממשיך להלך סהרורי - כך סתם.
כך... והופיע עוד אחד כנגדו, למולו.
באותם בגדים ותסרוקת, תמיד ארוכה עם קוקו
בהיר משהו, נשי וענוג, עד שלא ידע זהותו.
ושוטט בין השבילים והילך, הילך בלי לאות, בלי מעצור.
הבטתי בפניו ואהבתי אותם, כמו שאהבתי את הראשון
ואת השלישי, והרביעי, והם התרבו כל הזמן.
רבים היו אותם, שכל כך לא אהבו את עצמם
ולא האמינו ביכולתם ללכת בדרך.
כמחפשי דרך, כתופסי הגות, משוררי בלי דעת.
נשמות גבוהות במקום נמוך... כך חשבו.
כך אמרו, כך ראו עצמם. ואני ראיתי משהו אחר,
ראיתי מחשבות אדם בתהליך גדילה, בחיבור אחד בשני,
אגודה פזורה תועה ובוהה. ואהבתי אותם,
ורציתי לקצר להם הדרך, ועשיתי .
אך כלום לא קרה, כי הדרך לא תמה
התהליך לא הושלם, ההבשלה טרם בשלה.
ולא צללים היו, לא צללים הם.
אלא נשמות נפלאות עצומות, כמו השיבולים השדופות...
וידעתי ששבע השנים תחלופנה, ותבואנה שנות אור ושפע
ואמרתי להם המתינו - זה יבוא, חכו עוד קצת.
אך עייפים היו ותשושים, ומיאנו לשמוע.
ויש וכשלו ונפלו, וקמו ובאו,
- והלכו...
ואהבתי אותם,
אהבתי אתכם!!! |