כל אוניברסיטה אשר מכבדת את עצמה תולה את דיוקנם של סגל המרצים
שלה ומתחת לכל תמונה חתיכת ברזל אשר מנציחה בכבוד את שמו ושנות
עבודתו.
כשנתבקש פרופסור שליין לגשת לצייר הדיוקנאות הקבוע על מנת
לצייר את דיוקנו הרגיש כי זה חסר כל טעם ובזבוז זמן משווע הרי
בתור פרופסור לספרות אנגלית מן הראוי שישקיע את מרצו בהכנת
השעורים ועידוד תלמידיו ולא בדוגמנות מבזה כאילו היה נערה
צעירה וחסרת שכל ישר ומעצורים את זה, חשב, יוכלו לעשות אחרי
שאמות או אפרוש, יש מספיק תמונות שלי שאפשר להסתייע בהם.
"מה קורה אתך, הנרי? אתה לא מעוניין שיזכרו אותך לדורות,
שינציחו את שמך? פרופסור מכובד ודגול שכמותך?" הקניטו אותו
עמיתיו לעבודה.
הנרי שליין היה שחצן שהשניא עצמו על עמיתיו ובכלל על הבריות.
ציטוטים מיצירות ספרותיות היו תמיד משתרבבות לשיחות חולין ואם
רק על מנת ליצור בלבול או יראה בבן שיחו. לעיתים תכופות היה
מצטט בפני כיתתו משפט כלשהו, מונולוג או דיאלוג קצר לבדוק את
בקיאותם ובמידה ולא ידעת היה מסמן זאת במחברתו לא על מנת לקצץ
בציון אלא לדעת מי הם הטיפשים, כדבריו.
פרופסור שליין פינה בוקר שלם לציור הדיוקן, הטריח עצמו למרכז
העיר, אזור שלא אהב ודאג לא להגיע אליו כל עוד היה זה תלוי בו,
הוא דפק על דלת עץ כבדה וירוקה. את הדלת פתח בחור צעיר בשנות
העשרים המאוחרות לחייו, כך נראה, בלבוש רעוע - מכנס חום גדול
למידותיו, חולצה לבנה גם היא גדולה ובידיו מטפחת מגואלת בצבע
ומדיפה ריח חזק. יותר מדי חזק לטעמו של הפרופסור.
אין ספק כי הוא צייר חשב בלבו.
"שלום," בירך הצעיר
"פרופסור הנרי שליין."
"מאוניברסיטת אוקספורד?"
"כמובן."
"בבקשה היכנס." פרופסור שליין היסס מה יאמרו עליו חבריו
האינטלקטואלים אם יגלו כי היה, ולו לזמן קצר, בביתו של צייר
קליל דעת שבוודאי חי חיי פריצות כיאה לאומנים.
"בבקשה." חזר על ההזמנה.
בפנים הכה אותו הריח ביתר חריפות ומעין חשכה מסקרנת אפפה
אותו.
"שמי דונלד מקנזי." הגיש ידו לפרופסור שבלית ברירה לחץ אותה
והפגין זאת במבט מזלזל כאין כמוהו.
"מכאן, פרופסור." הוא הוביל אותו לאורך פרוזדור חשוך, מלבד
מנורה אחת עמומה, לעבר מה שנראה הסטודיו שלו. רצפת עץ רחבה
שבקצה האחד כן ציור מוכן ומזומן ומצדה, אך במרחק סביר, כסא
שנראה נוח למדי, מולו חלון רחב, מקור האור היחידי.
"שב בבקשה." שוב היסוס מצדו של הפרופסור.
"כמה זמן זה ייקח?"
"בערך שעה וחצי."
"שעה וחצי?" חזר וזעזוע בקולו, בהחלט בזבוז זמן, יכול היה
לבדוק עבודות, להכין בוחן פתע כמו שאהב להטיח בהם מדי פעם בפעם
או להתענג על אחד מספריו הרבים שישבו מסודרים בספריית ביתו.
"אתה בטוח שזה עורך שעה וחצי? לא ניתן לקצר?"
"אה... אני אשתדל"
"בהחלט," קבע ''יש לי המון משימות לבצע."
"בבקשה, שב." בלית ברירה התיישב פרופסור שליין, הכסא היה באמת
נוח מה שלא היה ניתן לומר על כל הסיטואציה כולה.
חצי שעה שלמה ישב שם בלי לומר מילה רק נאנח ונאנק. "עוד הרבה
זמן, בחור?"
"אני משתדל לסיים, אדוני." יותר מהר חשב לעצמו.
עשר דקות נוספות חלפו להן וצלצול לפתע נשמע בדלת הקדמית. דונלד
זנח את הציור "מייד אחזור." ממש לא מקצועי אני הרי ממהר. הוא
עקב במבט מופתע אחרי דונלד כאילו מצפה ממנו לעצור ולחזור לעסוק
בציור אחרי התנצלות כמובן. הוא שמע קולות, גבר נוסף הגיע,
בוודאי חבר, בטח צועני הרי הם סוג האנשים שאתם מסתובבים
האומנים כיאה להם. הדלת נסגרה וצעדים נשמעו מגיעים לעברו, הגבר
השני נכנס. "הנרי" שמע את שמו מוטח לאוויר כרעם, היה זה
פרופסור רובין, פרופסור למשפטים. הנרי לא אהב אותו.
"פרופסור רובין, מה אתה עושה פה?" שאל בעניין מדומה.
"דונלד ביקש שאגיע על מנת לערוך מספר שינויים בדיוקן שלי."
"עכשיו?" ממש לא מקצועי.
"זה ייקח חמש דקות."
"אני מאוד ממהר פרופסור רובין, אז אם אפשר..."
"חמש דקות הנרי, אני מבטיח.'' קטע אותו. הוא היה איש גדול
מידות, בעל לחיים ורודות וקול עבה אשר נשמע למרחקים, הנרי לא
אהב להיתקל בו בין כותלי האוניברסיטה מכיוון שהיה צועק את שמו,
טופח על שכמו חזק מדי ומגלגל שיחה על עניינים אשר לא נגעו או
עניינו את הנרי לחלוטין. מה גם שלא כיבד את מקצועו והיה טוען
שספרות הינו מקצוע לבנות או בטלנים בעוד משפטים מקצוע מכובד
ורווחי כמובן.
"נו טוב אבל מהר.'' ויתר הנרי בלית ברירה.
"אין צורך שתקום פרופסור שליין." אמר דונלד והנרי חזר והתיישב,
"פרופסור רובין, בבקשה.'' הוא החווה בידו לכיוון כן הציור,
פרופסור רובין עקב אחריו. על הקיר ליד החלון נשענו ציורים רבים
מתוכם ברר דונלד את זה של פרופסור רובין והניח אותו על הכן, על
ציורו של הנרי, מה שהרגיז אותו עוד יותר.
חמש עשרה דקות נוספות חלפו ולא נראה כי זה עומד להסתיים, דפיקה
נוספת בדלת, אלוהים ישמור מתי זה ייגמר לעזאזל?! דונלד כמובן
ניגש אליה שוב.
"אז מה הנרי? מה שכנע אותך לעשות זאת לבסוף?"
"זה הכרחי." ענה ביובש.
"אותך מכריחים לעשות דבר מה?" הנרי העיף מבט לעבר הפרוזדור. מה
מעכב את הצייר הזה?
שוב צעדים, שוב אדם נוסף נכנס לחדר, הפעם בחורה צעירה, שחורת
תלתלים, שחורת עיניים וחיוך בלתי מובן על שפתיה. בטח חברה
צוענייה שלו, בטח שניהם חיים חיי פריצות כיאה לאומנים, חשב
הנרי.
"פרפסור רובין, פרופסור שליין, אני רוצה להכיר לכם חברה מאוד
טובה שלי, מייגן בראון.'' נשמע שם מכובד, אך האם זה כך?
"נעים מאוד." אמרה ואותו חיוך מעצבן ובלתי מוסבר עדיין על
שפתיה.
"נעים מאוד." נבח לעברה רובין, איש נתעב ומאוס. הנרי רק החווה
בראשו, הוא רצה להמשיך ולסיים. עיניו של רובין ננעצו בבחורה
הצעירה, כל הסצנה החליאה את הנרי.
"ובמה עוסקת מיס בראון?"
"אני מורה לספרות בבית הספר המקומי ברחוב צ'ארלטון."
"ספרות? שמעת הנרי? היא מלמדת ספרות."
"מר מקנזי, אכפת לך שנמשיך?" הנרי לא רצה להמשיך ולהימצא בבית
הזה עם האנשים האלו.
"בוודאי פרופסור שליין, מייד."
"הירגע הנרי, אתה תוכל לצאת מפה לפני שמישהו מחבריך
האינטליגנטים יגלו דבר מה.'' מי הוא שיידבר על חבריו, אנשים
בעלי דעה ומעמד. מה היו אומרים על הנרי אילו ראו אותו עכשיו,
בחבורה מפוקפקת שכזו?
"פרופסור רובין, צר לי אך עיסוקיי קודמים לכל ואני הגעתי הנה
במיוחד ומעוניין לסיים בזמן אשר הובטח לי, מר מקנזי." הדגיש את
שמו.
"דונלד, טפל בפרופסור החשוב שלנו, אני וגברת בראון נבדר עצמנו
בשיחה קלה."
"תרשה לי להכין משהו לשתות.'' מיהר לעברם מקנזי.
"זה בסדר דונלד," אמרה מייגן "אני אגש למטבח ואכין לכולנו תה.
תה פרופסור?" היא פנתה להנרי שהיה מופתע לחלוטין. ''הנרי יישתה
אתנו," ענה במקומו רובין ''אני אעזור לך."
מייגן הובילה את הדרך למטבח ורובין נשרך אחריה בכבדות
האופיינית לו.
"אני מצטער פרופסור שליין, ממשיכים." הוא הסיר את דיוקנו של
פרופסור רובין והחזיר את דיוקנו שלו. הנרי נשם לרווחה, הוא רצה
פשוט לברוח משם, הוא ישב בשקט מופתי ורק על מנת לסיים ומהר!
קולותיהם של מייגן ופרופסור רובין נשמעו מהמטבח, צחקוקים
וקולות כלים. ממש מאורת פריצות וכמה לא מפתיע שפרופסור רובין
נשאב לתוכה ועושה רושם כי מרגיש בנוח.
עשרים דקות היו שם, הנרי יכל לשמוע את קולותיהם עד החדר
המואר.
הוא איבד את סבלנותו אך היה מסוקרן בד בבד. לאחר חמש דקות
נוספות יצאו פרופסור רובין ומייגן מהמטבח עם מגש בידיו של
רובין וחיוך על פני שניהם.
"תה?"
"בשמחה." ענה דונלד
"פרופסור שליין?"
"לא תודה."
"תשתה משהו," נבח רובין ''לא יקרה לך כלום, זה נקי פה, בדקתי."
הוסיף בחיוך נבזי משהו.
"אני לא מטיל ספק בכך. אני לא מעוניין כרגע לשתות."
"אני אשמח לכוס." פנה רובין למייגן ושוב הכל נעצר. פרופסור
שליין היה באמת מעוצבן "אולי אני אחזור במועד אחר?"
"עוד כמה דקות לא יהרגו אותך, הנרי."
"יש לי דברים לעשות ריצ'ארד." ענה בחוסר סבלנות.
"כמו מה? לקרוא ספר?" בשלב זה נעמד הנרי על רגליו, הוא לא יכל
לסבול את זה יותר. "מר מקנזי אני מצטער אך אני נאלץ לעזוב. לא
נאמר לי שהדבר יערוך זמן רב ובטח עם הפרעות.'' הוא הרגיש את
פניו בוערות.
"הנרי, הרגע אני אלך ואפנה מקום."
"פרופסור שליין אני מתנצל, אנחנו נמשיך מייד ונסיים."
"אתה רואה הנרי? הכל מסתדר בסופו של דבר. מיז בראון, אפשר
ללוות אותך למחוז חפצך?"
"זה בסדר פרופסור רובין, אני אשאר. במטבח." הוסיפה בזריזות
כשקלטה את מבטו של הנרי.
"פרופסור שליין, שנמשיך?" הנרי רצה לצאת משם ולעולם לא לחזור,
מקום מלא אנשים נחותים. פריצות של ממש.
הנרי עיקם את פרצופו אך החליט להישאר ולו רק לא לספק לריצ'ארד
רובין דבר מה בו יוכל להשתמש נגדו באוניברסיטה.
רובין אסף את דבריו, "טוב חברים, אני עוזב אתכם. מיז בראון,
היה תענוג לפגוש אותך." הוא אחז בידה של מייגן ונשק לה. הנרי
הרגיש שנרתעה.
"דונלד, אנחנו עוד ניפגש," לבסוף פנה להנרי ''נתראה
באוניברסיטה ונסה לא להיות קשוח מדי עם דונלד, הוא רק עושה את
עבודתו.'' הנרי לא ענה, הוא ידע שרובין מנסה להוציא אותו
משלוותו והיה גמור עימו לא לאפשר לו זאת.
"אני אלווה אותך לדלת, פרופסור רובין." הם יצאו מהחדר והנרי
נותר עם מייגן.
אחרי מספר דקות של שקט ואי נוחות אמרה מייגן "אני אלך למטבח.
יש משהו שאפשר להציע לך פרופסור שליין?"
"לא תודה." היא עמדה לצאת והוא חזר להתיישב ''אז את מלמדת
ספרות?"
"אה...כן." היא נעמדה במקומה בהיסוס. הנרי לא ידע מדוע החליט
לשאול את השאלה, אולי מתוך נימוס. אולי מסקרנות לגלות מדוע
צחקה עם רובין.
"אז בוודאי מכירה את כל היצירות הגדולות?"
"בוודאי."
"מיהו המשורר האהוב עלייך?"
"שייקספיר." ענתה במהירות.
"שייקספיר?"
"הוא כתב הכל מהכל בחוכמה ועדינות ראויות להערצה."
"עדינות? הוא היה אנטישמי."
"נכון, אבל עדיין."
"אילו מן היצירות האהובות עלייך ביותר?"
"רומיאו ויוליה." ענתה שוב באותה המהירות.
"אתה לא מופתע." הנרי לא ענה ''בחירה ברורה לאישה." הוא המשיך
לשבת ללא תשובה.
"היית חושב שהסיפור הוא סיפור אהבה טראגי בין גבר לאישה אבל זה
לא, זה סיפור שגורם לנו להרגיש שפספסנו משהו, גורם לנו לחפש את
אותה אהבה. זה מעיד הרבה על סופר."
"על מה זה מעיד?"
"זה מעיד על כך שאנחנו חסרי מחשבה משלנו ברגע שאנחנו נמצאים
בתוך הסיפור.'' הנרי הרגיש כאילו הוא ניצב מול אחת מתלמידותיו
אך היה מלא בהערכה.
עוד לפני שהספיק לענות חזר דונלד לחדר.
"ממשיכים?"
"אני אפרוש למטבח.'' יצאה מהחדר. בדיוק בנקודה שהנרי רצה
שתישאר.
כל שארית הזמן נדדה תשומת ליבו של הנרי לכיוון המטבח. הוא ניסה
לנחש את מעשיה של מייגן לפי הרעשים שהשמיעה. אולי מכינה שוב
כוס תה, או יושבת על יד השולחן וקוראת, יצירות של שייקספיר ללא
ספק.
לאחר ארבעים דקות נוספות הכריז דונלד כי סיימו.
"תודה רבה לך פרופסור שליין."
"תודה לך." אמר בהיסח הדעת כשמבטו מופנה לעבר המטבח.
"אלווה אותך לדלת."
"אה... יש צורך שתקרא לי שוב כפי שקראת לפרופסור רובין?"
"אני לא רואה סיבה כזו, פרופסור רובין ביקש מספר שינויים ולכן
הגיע שוב."
"הוא ביקש אותם?"
"כן." שקרן.
"הבנתי."
הנרי אחז בכובעו והחל עוקב אחרי דונלד לכיוון הדלת.
דונלד אחז בידית והחל מסובב אותה לפתיחה, הנרי הרגיש כי ברצונו
לומר דבר נוסף, או להישאר שם עוד מספר דקות. הוא התעכב ליד
הדלת כשהוא מביט לעבר המטבח.
"פרופסור שליין?"
"כן?"
"יום טוב שיהיה לך."
"אה... כן, כן, יום טוב לך, תודה."
"העונג כולו שלי."
שתי דקות לאחר מכן ניצב הנרי שליין על המדרכה מול ביתו של
דונלד מקנזי הצייר והרגיש כי משהו עוצר בעדו לעזוב. זה בלתי
אפשרי, חשב לעצמו, זה אף פעם לא יעבוד, אנחנו שונים מדי, אני
פרופסור מכובד באוניברסיטה מכובדת והיא מורה בבית ספר.
אז למה הוא לא הולך???
הוא החל לפסוע באיטיות לעבר תחנת הרכבת והחל להעסיק עצמו
בשאלות קשות לבוחן הפתע שתכנן לכיתתו ליום המחרת., הוא יכניס
מספר שאלות על וויליאם שייקספיר.
כשחזר לביתו הממוקם מרחק הליכה מקמפוס האוניברסיטה התיישב
בכורסת העור שלו בספריית ביתו ולקח לידיו עותק של 'רומאו
ויוליה'.
משום מה לסיפור היה טעם שונה. |