בשבועות שעברו מאז שעזבת הספקתי להרהר קצת, ואני רוצה לומר לך
שאני מצטער. מדי בוקר לפני העבודה אני יושב מול ספל הקפה, עוקב
אחר האדים המסתלסלים וחושב עלייך. אני אף פעם לא מספיק לשתות
אותו. מוזר שעדיין לא נגמר החלב. אולי קנייתו הפכה לפעולה
אוטומטית, אני לא זוכר.
אז רציתי להתנצל, כי צדקת. כשהלכת טענת שאני תמיד משקר לך
והכחשתי בתוקף, אבל צדקת, באמת שיקרתי. זוכרת ששאלת כמה אני
אוהב אותך ועניתי לך שעד לירח? אז התבוננתי בו לאחרונה, אין לי
דבר טוב לעשות בערבים מלבד לצפות בו עד שהאלכוהול מרדים אותי,
וחשבתי שלא ייתכן שהוא כה רחוק, אז ביררתי ומסתבר שהוא פחות
מארבע מאות אלף קילומטרים מעלינו. גם בימים הכי גרועים שלנו או
באמצע ריב קשה אהבתי אותך לפחות עשרים פעמים המרחק הזה.
הו, ולא היה זה השקר היחיד. שיקרתי לך אינספור פעמים, בכל פעם
שביקשת שנצא ואמרתי לך שאני מרגיש טוב או שכואב לי הראש או
שהיה יום קשה במיוחד בעבודה ואני עייף. למעשה, פשוט העדפתי
להישאר איתך בבית. המחשבה של לחלוק אותך עם אחרים במקום לחמוד
אותך לעצמי ולחבק אותך אליי הייתה איומה. באמת טענת שאני חושב
רק על עצמי, אני מצטער גם על זה.
כששאלת למה אני אוהב אותך, בפעם ההיא בה לא הרשית לי להתחמק,
עניתי את התשובה המוכרת לפיה את גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי.
זה היה רחוק מלהיות מדויק. אהבתי אותך כי להיות איתך הרגיש קצת
כמו להתעורר בצהריים. זו השאיפה העליונה, וכשזה קורה לאורך זמן
אתה מרגיש קצת כאילו אתה חוטא, כאילו עלייך להתבייש שיש לך
מותרות שכאלו. הימים מתקצרים להפליא ואתה מעביר אותם חצי
מנומנם, לא מבין בבירור איך עובר הזמן או מה קורה סביבך,
ולמחרת כשאתה מנסה לקום בבוקר אתה לא מצליח. אז ככה היה איתך,
אהבתי איתך כי זה היה המופלא ברגשות ואחר כך אהבתי אותך כי לא
ידעתי אחרת, כי למרות הידיעה כי אני לא ראוי להתפנק כך, לא
הייתי מסוגל להפסיק.
עוד שקר, לדעתי הוא החמור ביותר, אך קביעות מעין אלו נתונות
לשיקול דעתך, הייתה הבטחתי להישאר איתך לעד. גרמתי לך להאמין
שאעשה הכול כדי לשמור אותך לצידי, והנה, נתתי לך ללכת. בהתחלה
הייתי מרוגז מכדי לעשות משהו. אני לא זוכר כמה זמן נמשכה
התקופה הזאת, רק שמתי מאות פעמים במהלכה ובכל פעם נאלצתי לאסוף
את עצמי מהשטיח- אגב, היה זה אני שגרם לכתם הקפה ההוא שלא
הצלחת להסיר. לא אמרתי מילה כי לא שאלת והאשמת את אחד האורחים
מליל קודם, אבל זה הייתי אני שנבהלתי מההבנה הפתאומית כי את
עומדת להתעורר לבית הפוך ולא תספיקי לסדר אותו לפני שתצאי, ואז
תחזרי לפניי ולמרות העייפות תתחילי לסדר לפני שתכיני לנו ארוחת
צהריים, ועד שאגיע כבר תהיי מותשת ותירדמי על הספה ולא אזכה
לדבר איתך עד הערב, ונשפך לי הקפה כשמיהרתי להתחיל לסדר.
ניסיתי להספיג אותו, אבל לא ידעתי בדיוק איך- ולהתחיל לחיות
מחדש. בסוף התקופה אספתי את רסיסיי מהשטיח, כי הייתי בטוח
שתחזרי ולא רציתי שתדרכי עליהם, אבל לא חזרת. חשבתי שמאחר ולא
עשיתי דבר כדי להשיבך, אני כבר לא ראוי למחילה ממך. בגדתי
באמונך, ועל זה לא אתנצל כי אפילו אני לא אסלח לעצמי.
אני לא זוכר עוד שקרים, אבל לבטח היו כאלו, קטנים ולא חשובים
שלא יפגעו בך גם אם תגלי. אני מאמין כי את לא יודעת עליהם
בדיוק כפי שאני לא זוכר אותם, כך שלא ייתכן שהתכוונת אליהם
כשיצאת בוכה. מה עוד קרה? אני לא
שנייה, דופקים בדלת. אני יודע שזה מכתב ואני יכול פשוט לדלג על
החלק הזה, אבל העובדה שאני לא מדבר אלייך ישירות נוראה גם כך.
אני קם לענות.
זו הייתה אחותך, יחד עם ערימת ארגזים, היא אמרה שמצאת דירה
והיא באה לקחת את החפצים שלך. איך זה שהיא עושה זאת רק עכשיו?
הרי עזבת לפני כמה חודשים. היא פה מאחוריי, מוחקת את שאריות
הקיום שלך. אני חושב שהיא כועסת עליי. מצטער, אני שוב עוזב
לרגע, היא מבקשת שאעזור.
נתתי לה לקחת את הטבעת, היא אמורה להיות שלך ואין לי מה לעשות
איתה. עוד שקר שהסתרתי ממך, פשוט לא מצאתי את המילים הנכונות.
היא ניסתה להשאיר אותה אצלי, אבל תוכלי למצוא אותה בארגז
הספרים שלך.

הוויסקי כמעט נגמר, ואני לא רואה את הירח הלילה. זה לא קרה
באף אחד מאלפי הלילות הבודדים שהעברתי מולו, אבל זה קורה היום.
כבר מאוחר ואני עוד ער, ואם לא אירדם איך אחלום? בחלומותיי אני
מעביר אצבעות בשיערך או מחליק אותן לאורך גבך, אני שוכב איתך
תחת השמיכה ואנחנו שותים שוקו או צוחק איתך כשאנחנו מלקקים
גלידה, אני רובץ לידך בדממה על המיטה או לוחש באוזנייך שירים
עצובים, אני מחבק אותך ולא נותן לך לעזוב לעולם.
ואז אני מתעורר, מתארגן לעבודה, שומט את המציאות בין אדי הקפה
וממשיך לחיות בלעדייך.