את נפשי הנחתי
פרשתי בפניך,
קראתי דרור לאהבה שלי אליך
ליצרים שלי אליך.
ושאלתי,
וביקשתי וקיבלתי את שלך
אלי.
והנה,
אחרי זמן ודרך,
ומסעות נוקבים אל תוך הנפש,
בפניה לשום כיוון,
הנה אני, אלי כמעט הגעתי .

מוצאת שם רדומים
את המחשבות היפות,
את החשקים,
הפחדים,
התסכולים
זיכרונותיי האפלים
ועוד כאלה ואחרים
שחסמו אותי,
מלהוציא נפשי אל העולם
לחיי, לאהבותיי,
וגם אליך.

קרעתי.
מעל לוח פני ליבי הסרתי מסיכה,
והסרתי הגלימה
שאת הכמוסים שבמחשבותיי כיסתה.
ונתתי,
והבאתי אותי כאן בפניך.
יכול אתה עכשיו לראות
את נפשי החשופה ניצבת בפניך,
נבוכה, נרגשת, ומבוישת
לעיניך.

ואתה עומד,
סוקר בתוך מחשבותיך
את העירום של קימורי מחשבותיי,
הצנועות עם החושקות
השמחות, הבוכיות
האדישות, המביעות.
שוקל אותן,
אומד,
נוגע ברפרוף
וגם לעומק
ברגשות הגלויים והסמויים והנוגדים.

אתה חש,
אתה נוגע,
ברגשותיי הנמתחים לפתע
מנוכחות מחשבותיך
ובאחת נרפים.
ואתה בכל אחת מהן,
נוגע,
מלטף,
לומד אותן,
מחבק בשתי עינך,
את נפשי המעורטלת בפניך.