הלוואי שהיו פיות ומלאכים, כאלו שאפשר לבקש מהם ממש יפה, לבקש
כל דבר העולה על רוחנו - וגם לקבל.
הלוואי שהיינו נשארים עם התמריץ לחיים של גילאי העשרה והתבונה
שבהתבגרות.
הלוואי שאפשר היה לקום בבוקר ושיהיה יום חורפי סגרירי וקר,
אמיתי אמיתי, כזה עם גשם בלתי פוסק, ערמונים ותפוזים, ומיד
לאחריו, למחרת בבוקר, ניתן יהיה להתעורר ליום שמש קיצי עם
ארטיק ואבטיח על החול בים.
הלוואי שגופנו היה מאפשר לרוץ במהירות בזק ולהמריא, לצבור
תאוצה כמו מטוס, ובפרישת ידיים לצדדים, להמריא גבוה גבוה,
לפגוש כמה ציפורים, לשנות פרספקטיבה, להיעצר על איזה עץ,
ולחזור כשמתחשק...
הלוואי שניתן היה לנשום מתחת למים, נשימה שנותנת מספיק זמן
לצלול עמוק, בעיניים פקוחות, להגיע למים הקרים, הכחולים הכהים,
אלה שמצמררים את הגוף גם כשכבר חשב שהתרגל, ובכל הזמן הזה,
לשחרר בועות קטנות, קסומות, כמו יהלומים קטנטנים, ולשמוע את
פעימות הלב והנשימה בתוך השקט הזה, לפגוש דג כסוף גדול, שיחלוף
ליד, יתבונן וימשיך לדרכו כבכל פעם...
הלוואי שמעברי חצייה היו מנגנים, מנגנים לכל אחד מבפנים,
שהיינו קופצים מאושרים ברחוב מצד אחד של המדרכה לצד השני, כל
אחד מנגן לו את מנגינת לבו של אותו הרגע, ומספיק רק להיות
מאוהבים כדי לשמוע בשניים, שהרי מאוהבים מתגוררים אחד בתוך
הבפנים של השני...
הלוואי שהייתה ארץ קסומה, שכל אחד שמבקר בה יכול ליהנות מכל
אוצרותיה, אבל לבחור להיות לבד לבד, או רק עם מי שהוא הגיע
אתו, לא לראות את כל שאר המבקרים... ארץ קסומה ומבודדת.
חריף, חמוץ, מלוח, מר, מתוק... הלוואי שהיה טעם נוסף, כזה שלא
ניתן להגזים בו... שכשנוגסים בו מרגישים את הגוף נפתח כמו
פרח.
הלוואי שהיינו יכולים למתוח את קצה גבול היכולת החושית שלנו עד
בלי די, לצמצם עיניים, ולהיות מסוגלים לראות את הירח והכוכבים
באופן מלא, להקשיב היטב, ולשמוע את דופק הלב של אהובי לבנו
למרחקים, ללקק שוקולד נמס, ולהרגיש אותו בכל חלקי הגוף, מכפות
הרגליים ועד קצה הקודקוד, להריח את ריח מעשה האהבה שלנו על
גופנו וגוף אהובינו ללא הרף, גם למרחוק, למשש... למשש...
למשש... ועוד פעם למשש(-: וגם החוש השישי הזה, האינטואיציה,
הלוואי שהיה ניתן לסמוך עליו במאת האחוזים, לדעת שכשהוא מכוון
הוא יודע... מבלי לפקפק בו...
הלוואי שכל יום היה מפתיע מחדש, הפתעות מרגשות, משעשעות.
הלוואי שניתן היה למגר רוע אמיתי בחיוך, היינו כולנו מסתובבים
בחיוכי מגן אמיתיים פרושים על פנינו כל היום.
הלוואי שהייתי בונה איגלו, והיה לי פינגווין קטן.
הלוואי שניתן היה לחבר קשית דמיונית ללב של אהוב, ולשאוף משם
שלוק אהבה, צידה לדרך.
הלוואי שלא היינו מפחדים, מכלום, לעולם, שהתבונה שלנו הייתה
מפתחת מנגנוני הגנה נטולי פחד, רק עפ"י היגיון פשוט ולימוד
מצפייה.
הלוואי שהיינו הרבה פחות מודאגים, מודאגים פחות מהמחר וחיים
יותר את היום, כי, אחרי הכול, Tomorrow is just another day.
והיום - היום הוא היום שלא ישוב עוד.
הלוואי שלא היו ייסורי מצפון, על כלום, על עוגייה אחת יותר
מדי, חיבוק אחד פחות מדי, וכל השטויות האלה.
הלוואי שהיינו יכולים להעביר תחושות שחשנו בחלום לאהובי לבנו,
תחושות מציפות, מנעימות, מכשפות, שניתן היה להתחבר במגע
ולהעתיק את התחושות הטבועות האלה בסמביוזה מלאה.
הלוואי שלא היינו צריכים סבלנות, שהיינו מסכימים בינינו, כל
בני האדם, שזה סתם קשקוש, ויאללה, להסתער (-: