שוב פעם מצאתי את עצמי בנווה צדק הפסטורלית בצהרי יום שישי של
סוף החורף. זו כבר הפעם השלישית שאני ושרון מוצאים את עצמנו
יושבים באותו בר, עם אותו קפה ואותה מוסיקה באותה שעה, פחות או
יותר באותו מצב. לכל אחד יש את הרגעים הטובים והפחות טובים שלו
במהלך השבוע, והרגע הזה החל להתמסד כרגע של עדנה שחותם את
השבוע, לא משנה איזה מין שבוע זה היה.
אחרי ששרון חזר משהות של שנתיים בחו"ל הפכו המפגשים של שנינו
לבעלי הספק גבוה במיוחד. דומה ששנינו היינו צריכים לפצות על
הפער שנוצר בזמן שהוא שהה בחו"ל, וכך נראה היה שהיינו מספיקים
לדבר על יותר נושאים ועם זאת למצות אותם באופן מוצלח יותר מאשר
שיחות ממוצעות שבין חברים. בקיצור, נכון לשנינו אחר צהריים
ממצה בקורס הלא-פשוט של החיים, ושני בקבוקי הבירה שנחו מולנו
על הבר בישרו את תחילת הסט.

"אז איך הבדידות שלך לאחרונה?" הוא שאל. שאלה לא פשוטה,
ומכאן החלה הצלילה.
- "היא כבר ידעה ימים יפים יותר", אני משיב.
- "אתה מתחיל לחשוב יותר, הא? אני מכיר את השלב הזה. אתה חושב
שמגיע לך משהו טוב יותר, או לחלופין, קצת אוויר."
אני נמצא בתוך בדידות מזה כארבעה חודשים. בהתחלה, כמו כל
התחלה, זה היה מצוין. הרגשתי חופשי, הייתי מתעורר עם תחושה של
הקלה בבוקר, לא הייתי צריך להתקשר לאף אחת לפני שהייתי הולך
לישון. לא הייתי חייב דין וחשבון לאף אחת איפה הייתי ומה
עשיתי, ולא הרגשתי שאני חייב להתנצל על רגע כזה או אחר שבו
העזתי לתומי לחשוב על עצמי. אחר כך לאט-לאט מתחילות להופיע
מחשבות אחרות. יש ימים שהטלפון לא מצלצל בכלל, ולפעמים גם
SMSים לא מגיעים במשך שעות. תמיד הכניסו לי לראש שבדידות זו
מתנה שצריך לדעת לקבל; אלא שגם בבדידות יש משברים לפעמים.

- "חשבת ללכת ליועץ בדידות או משהו בסגנון? יש גם סדנאות
בדידות."
יועצי בדידות הם ברובם חנטרישים שבאים לספר לך איך לנהל ולשפר
את הבדידות שלך. הם משתמשים כל הזמן במילים ריקות מתוכן כמו
"להתמודד", "לקחת", "לפרק" ו"לפצל", ובין לבין הם נכנסים לך
עמוק לתוך הכיס ועובדים גם על הבדידות של השטרות בארנק שלך. הם
גם אוהבים להטיל עליך משימות מטופשות כמו ללכת לפארק לבד עם
ספר, או לעשות מנוי לחדר כושר כדי לשפר את היכולת לתפקד לבד
מבלי לדבר במשך שעות. למיואשים ביותר הם ממליצים להתחיל לגדל
חיית מחמד בבית, בדרך כלל דגים או איגואנה, אבל בשום פנים
ואופן לא כלב.
סדנאות בדידות הן אופנה שהחלה להתפשט לאחרונה, ומטרתן לסייע
לאנשים לתפקד באופן מוצלח יותר בתוך מערכת של בדידות. כל מיני
קווצ'רים מלמדים גברים איך לכבס ולגהץ, איך לבחור חולצה
ולהתאים אותה לנעליים, וכמובן להשאיר את מושב האסלה למעלה.
נשים מעבירות שבוע שלם מהסדנא רק בלהוריד את הזבל, ורק אחר כך
הן לומדות גם להחליף נורות ולקדוח דיבלים בקיר. ידידה שלי פעם
הייתה אצל איזו קווצ'רית מטורפת שהכריחה את בנות הקבוצה שלה
לחסל ג'וקים.

- "אל תוותר בקלות על הבדידות שלך, תלמד את הטוב שבה, תדחיק
את הרע. יש הרבה גברים שמקנאים בך, והיו מתים לבדידות כמו שיש
לך."
עד כמה שהמשפט הזה בנאלי, יש רגעים שאני יודע בביטחון שהוא
נכון. היו לי בעבר לא מעט תקופות של בדידות, אך כמובן שישנן
טובות יותר וטובות פחות. המפתח הוא בגישה, ביכולת לשאוב את
המיטב מהקיים, ולהתאפק לא לפזול לצדדים. ישנם כאלו שיש להם
כזאת בדידות מחורבנת שרק יקפצו על ההזדמנות הראשונה לצאת ממנה,
ואז הם יקללו כל רגע על המהלך המטופש. אלו בדרך כלל אנשים
חלשים שלא מעריכים ומכבדים את האתגר שבבדידות. הם גם אלו
שהוציאו לה מוניטין כל כך מצ'וקמק, אף על פי שאין זה כך כלל
וכלל. ישנם אנשים בודדים ומאושרים שחיים עד גיל מופלג, אולם
החברה הקנאית והריקנית מנסה להסתירם ולהצניע את קיומם. תמיד
תשמעו על איזה זקן ערירי שמת בודד ואף אחד לא ידע מזה, ורק
הריח שעלה מהדירה שלו הסגיר את מותו. אף פעם לא תשמעו על מישהי
שמתה בודדה ומאושרת; מי שמת בודד ומאושר גם לא רוצה שתשמעו על
זה, לא כשזה קורה, ובטח לא חודשיים אחרי זה.

- "הייתי מתחלף איתך היום, אבל אני, אני לא בטוח שאני מוכן
כרגע לבדידות רצינית. אני מפחד לגמור כמו עומרי."
עומרי הוא אחד כזה שחייב תמיד להיות בבדידות, אלא שהוא אף פעם
לא העריך אותה מספיק. גם כשהוא לא היה בודד הוא לא הצליח
להפסיק לחשוב על הימים שבהם הייתה לו בדידות נורמלית עם יד
בתוך הביצים מול שידורים ישירים מהליגה הספרדית. אבל איכשהו,
הוא אף פעם לא היה מרוצה מהבדידות שלו, ותמיד היה מחפש בדידות
אחרת, שונה. עומרי הוא מסוג האנשים שאינם בשלים לבדידות
רצינית. לא פלא שבפעמים שבהן הוא מוצא את עצמו בתוך בדידות,
הוא רק תוהה כל הזמן איך זה לא יצא כמו שהוא ציפה, והוא לא
יודע איך לצאת מזה. בגלל זה הוא כל הזמן רק מבקש שיסדרו לו
מישהי, והוא אפילו רשום באיזה אתר הכרויות באינטרנט. בכל פעם
שהוא מסיים מערכת יחסים הוא חושב שהנה, הוא עלה על הדרך
הנכונה. אחר כך הוא מסתובב במשך שבועיים עם חיוך מרוח על
הפרצוף, מפרק בקבוק וויסקי בכל ערב, קופץ לביקור בפוסיקט בנמל,
ופתאום ערב אחד הוא מתפרק לך מול העיניים ואומר שהוא לא מבין
איך הוא נפרד מהבחורה האחרונה שלו, שקשה לו עם הבדידות הזאת,
ושכבר אין שווארמה טובה בכל העיר. עומרי הוא סמרטוט שייקח לו
עוד הרבה זמן עד שהוא יהיה בשל לבדידות רצינית. עד אז הוא רק
עושה מעצמו צחוק, ובאותה עת הוא גם מבייש לא מעט אנשים שיש להם
בדידות בריאה, בדידות מוצלחת.

- "מה עם כלב, חשבת על כלב? אומרים שזה מאוד עוזר לתחזק את
הבדידות."
כלב?! כלב אינו גלגל הצלה לבדידות, להפך, הוא הורג אותה. הוא
מוציא אותך מהבית, בחורות ניגשות ללטף אותו בשדרה, יש אנשים
שאפילו יבואו עד לבית שלך כדי לראות את הכלב. כלב הוא אחד
האויבים הגדולים של הבדידות, אם אתה שואל אותי - כבר עדיף
שיהיה לך ילד כדי שתוכל לשמור על הבדידות שלך. אם אתה ממש
מתעקש, אבל ממש, אתה צריך כלב קטן ומעצבן, מהאנטיפטים האלה שרק
נובחים כל היום על אנשים. ואם אתה באמת רוצה לשפר את הבדידות
שלך תארגן לעצמך איזה חתול או אוגר. אבל הכי מוצלח זה איגואנה
או דגים, כמו שאמרתי לך לפני כן.

- "אתה מאמין במושג של בדידות מושלמת?"
אין דבר כזה שנקרא בדידות מושלמת, ולכן גם אין טעם להתקנא בה.
מי שאומר שיש לו בדידות מושלמת, משקר, או חי בסרט. הכרתי פעם
איזו גרושה שלא הפסיקה לספר לי כמה טוב לה בחיים, בלי גברים,
בלי מחזרים, בלי כאבי ראש. אפילו הסקס לא היה חסר לה. ואז
פתאום שמעתי מאיזה מקור שלישי שהיא יוצאת עם מישהו כבר כמה
שבועות. אם באמת הייתה לה בדידות כמו זו שהיא ניסתה להציג, היא
בכלל לא הייתה רוצה להכיר את אותו בחור.

- "אם אין כזה דבר שנקרא בדידות מושלמת, סימן שגם בבדידות
טובה, או בדידות בריאה כמו שאתה קורא לה, ישנם משברים פה
ושם."
בוודאי. משברים הם חלק מהבדידות, הם עוזרים לך להביט עליה
מפרספקטיבה שונה, ומזינים אותה מחדש. בדידות טובה צריכה לעבור
משבר מדי פעם כדי לשרוד לאורך זמן. אני לא מדבר על
כל-שני-וחמישי, אלא על משברים חולפים, אקראיים, שיכולים להפיח
רוח רעננה בבדידותך. הנה למשל מקרה שקרה לי לפני כמה שבועות.
זה היה אחרי סופה של כמה ימים; היה קר, חשוך ומדכא, ואפילו
השליח של הג'חנון הלך לאיבוד בדרך לבית שלי. פתאום מישהי
מהעבודה שאלה אותי אם יש לי מישהי כרגע, ולפני שהספקתי לומר
שלא, היא כבר נתנה לי מספר טלפון של מישהי בשם אורית. בימים
כתיקונם אני מעיף את המספרים האלה לכל הרוחות, אלא שכמו שכבר
תיארתי לך, אלה לא היו ימים כתיקונם, אלא ימים כקלקולם. ביום
שלמחרת פגשתי את אורית באיזה בית קפה מלוקק. השבוע שלאחר מכן
החזיר אותי מהר מאוד לפרופורציה. ה-SMSים לאורך היום. שיחות
ה"בוקר טוב" וה"לילה טוב", והגרוע מכל, להתעורר ביום שבת בבוקר
בדירה שלה מבלי שצריך ללכת למשרד. עד שיצאתי משם היה כבר ממש
מאוחר, אבל באותו היום הבנתי כמה הבדידות שלי הייתה חסרה לי,
וכמה אורית לא. המשבר שהיה בבדידות שלי הכניס לחיים שלי את
אורית, והיא החזירה אליי את הבדידות שכה חסרה לי.

- "איך זה שאנשים כל הזמן מספרים לי כל הזמן כמה טוב להם לבד,
ואחרי שבוע הם מתפרקים לי מול העיניים ואומרים לי שהם כבר לא
יכולים ככה?"
כמו בכל מציאות אחרת, גם לבדידות יש מאנים-דיפרסיביים משלה. זה
כמו כל אלו שעוזבים את תל-אביב למודיעין או לאיזה מושב ומספרים
לך כמה כיף להם בלי הרעש של הטוסטוסים בלילה, בלי זיהום
האוויר, ובעיקר בלי בעיות החניה, ופתאום לילה אחד הם חוטפים את
הסעיף מהרעש של הצרצרים ומתחילים לחפש מישהו שימכור להם חלב 1%
וקופסת ווינסטון בשלוש בלילה. באותם רגעים הם לא מבינים מה עבר
להם בראש כשהם עזבו את תל-אביב, במיוחד לטובת מושב מפוצץ
בהודים עם כיפה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. ככה גם הבודדים
המזויפים, אלו שהם בעצם חובבי זוגיות קלאסיים, אבל חייבים לשדר
לכל העולם כמה הכל בסדר אצלם.

- הטלפון של שרון צלצל. החברה שלו הייתה מעבר לקו, וסדנת
הבדידות שלנו יצאה להפסקה. ניסיתי לנחש לאן הולכת מערכת היחסים
של שרון והחברה שלו. שאלתי את עצמי אם הוא מאושר, אם היה מתחלף
איתי ומוותר על שיחות טלפון כאלו בשביל לחיות בתוך בדידות כמו
שלי. הזמנתי צ'ייסר כדי לזכך את מחשבותיי.

- כשעניתי לענבל היא שאלה איפה אני נמצא, ועניתי לה שאני ואסף
יושבים בנווה צדק. ענבל תמיד חששה מאסף, כך נדמה לי. הבדידות
שלו הייתה מושלמת מדי לטעמה, ובמידה מסוימת זה אפילו היה נכון.
אני מניח שענבל חששה שיום אחד אני אעזוב אותה לטובת בדידות
כזאת, אבל היא לא ידעה שדווקא הבדידות הבריאה הזאת הרתיעה
אותי, כיוון שלא כל אחד מסתדר ככה. היא לא הפסיקה לדבר, אבל כל
מה שחשבתי עליו היה איזה צ'ייסר אסף הזמין.