מתעורר בבוקר בן אדם, פוקח עין מסתכל על השעון, נרדם. ארבעים
דקות אחרי מתעורר שוב, פוקח עין, מסתכל, נרדם. אחרי 8 שעות
שינה נדודות קם האיש. לאט לאט שותה קפה, קורא ספר, מסתכל על
העולם חולף לו בטיילת. מצחצח שיניים ויוצא אל העיר. אט אט
מוריד את האופניים במדרגות, הגלגל האחורי מתחכך בקיר עם כל
פניה, משאיר סימן שחור. מתחיל לסוע על חצץ, עובר למדרכה, קופץ
לכביש. מימין הים משמאל העיר, בוחר בעיר. בוקר טוב, שלום ללאה.
מדווש לו לאיטו האיש, מסתכל על אנשים. מפנה מבט כשנפגש מבט,
חושש מקשר אפשרי? בתוך תוכו רוצה בקשר, רוצה לדעת אנשים. מפנה
מבט מפני הקשר, פוחד, אולי הוא לא יבין. נוסע האיש, ממשיך
בדרך, נמצא בתוך, כל כך בחוץ. אלנבי, אינטרנטקפה. יושב ומתבונן
על העולם, הממשי והוירטואלי צופה, מסתכל, מציץ. לא משתתף לא
משתלב. יורד דרך הים ליפו, רואה מתחבא. מחייך ומבסוט, קר
וסגור. על חותם ובריח את רגשותיו שם. בגלל איזה יושר פנימי לא
מצליח לזייף אז לא מראה דבר. חוזר הביתה, נח קורא, הולך
לעבודה. אומר שלום שלום, מה נשמע, רוצה לדעת, האם רוצה? הרבה
בעצם לא נשאר, יוצא מצד שני. אמנם אני חושב רק על עצמי? ואז
בסדר, עבודה, זה טוב הזמן עובר. יש ביטחון. סוף היום חוזר
הביתה לפעמים יוצא לשתות. בבית יושב, חושב, קורא, נרדם חצי
מתוסכל. מתי יוצא, יושב בבר שותה לבד, לאט לאט נפתח. בדרך כלל
לברמן שמולו הוא מדבר, בכל מקרה הכל פה די זמני, בבוקר ובלילה
שאחרי הוא לבד.
אז מה בעצם המצב? האם הוא סתם פחדן? האם המחלה שלו היא משהו די
ידוע, כהות חושים של אנשים שלא יודעים איך למצוא מה שרוצים?
אנשים שמקבלים את החיים כמו שהם, לא נלחמים על אנשים שחשובים?