ממגנט מציאות כזו או אחרת
לעזאזל זה עדיין דואליות
מה אני זה משהו אחר מהחיים?
ומזה הצופה הזה
כל משחקי המילים
המיסטיקה

שמנסה לצעוק מתוכה שחררוני
וההוכחה במילים עצמן
כי בצלמו ברא אותי
זה בעצם אניהוא

והעולם הוא לא בריאה?
ואיך אנחנו נפרדים?
משחקים במשחקים של לחזור לעצמינו
ולזכור שאנחנו כלים
הלוואי והמגרפה תרביץ לנו
ומכסחת הדשא תרדוף אחרינו
כמו הכלי שמתיימר על האדם
ושולט בו

כמו שטכנולוגיה שולטת בנו
והמחשב מנהל את מוחו של האדם
כמראה לקורי העכביש שבמוחנו

ואם כבר ממגנט
ויוצר לעצמי את העתיד
ובוחר
הרי כולי עבר
כולי מחשבות
זיכרונות
הכל דרך משקפיים
גם פנימה וגם החוצה
גם הקשבה גם עשייה
גם קלט וגם תוצר
הרי אני שניים לא?

ואנחנו כאנושות
פלא שההיסטוריה חוזרת על עצמה

אך הבא נסתום
ונחמוק אל לפני המחשבה
שיש משהו בכלל
שיש.