בדמיוני את ואני רוקדים ערומים על חוף שומם, אי שם באל דוראדו
בהנחה שיש שם חוף.
ככה, כמו ילדים, חפים מבושה, מפחד, פיח שחור בריאות או בנשמה.
אפשר היה לבטל את המחשבה כממבו ג'מבו שמתגנב לראש בעורמה כשהוא
בהילוך סרק, אבל פעמיים זה חלום בהקיץ ולמעלה מכך זה כבר
קונספט - כמו שכל קופירייטר מתחיל יכול לספר לכם.
והקונספט הזה מתעצם. אם הייתי יותר אסרטיבי הייתי יכול לעצב לו
סילאבוס נאה ולשווק אותו כקורס להעצמה עצמית, מעצים את חשבון
הבנק שלי על חשבון נשמות אומללות, אך כרגע הוא לא למכירה.
וכך באיזה יום שהתחיל כמו כל יום אחר, אפור ומלא מחשבות
בנאליות, ארציות, שמקשות על ההבדלה בין אדם לבהמה שתלו אותך,
בהחלטה משרדית שרירותית במדור הגורל, בתוך יומי.
גם בניתוח מעמיק קשה למצוא משהו באותו יום אפרורי שירמוז על
הסערה שארבה בפתחו. אולי, אם הייתי אסרטיבי, הייתי מנסה לשחזר
את מהלך האירועים בטיפול בהיפנוזה, אך אני מעדיף להתרפק על
עיצוב הזיכרון המתעתע שהמוח כה אוהב לעשות והאגו כה אוהב
להקשיב לו.
כששוחחנו, השיחה הייתה נעימה, בחושים מחודדים מדי הבנתי שרגליה
נטועות בקרקע, חוש הומור דק, קול נעים ועוד דייט שנרקם לו.
הדייט לעומתו, כבר היה שונה. לא מלא בתשוקה באוויר ומבטים
נבוכים, אלא שיחה שמבהירה כי הדמות ממול היא מורכבת יותר. לרוב
אני לא מתעמק, לא מחוסר אסרטיביות, אלא מחוסר אנרגיות, אך
כשועל למוד קרבות זיהיתי כבר את בת מיני או כמו שנהוג לומר,
"דרוש אחד כדי לזהות אחד".
מה גורם לאדם להרגיש כמיהה לאחר? כימייה כנראה. אני לא טיפוס
ריאלי ולכן אשאיר את ההסברים המדעיים לכימאים או ביו כימאים,
אולם כל אדם בעל ניסיון חיים יכול להעיד שכמיהה היא חומר דליק
ונפיץ ואני דיי בטוח שעל כך גם כימאים לא יחלקו.
בדמיוני, כבר יצאת מהמים, קוראת לי בקול פעמונים ואני שרוף
ומאושר מצטרף, אך הפיח בנשמה יודע להגן עליה היטב ולא נותן
לקרינה המזיקה של מחשבות אופטימיות לשרוף אותה.
היום שאחרי, היה מבשר רעות; שיחה סתמית, מובכת, ומלאת חילופי
מהלומות; אל דוראדו יכולה להיות סוערת מאד בתקופת חורף וכך
בדיוק היא הייתה באותו הערב, גשומה; ברקים ורעמים מחרישי
אוזניים היכו בשאון ולמעט כמה דקלים, לא היה מקום מקלט להסתתר
בו.
כך, עמדתי שם, מתחת לדקל המטפטף, הבעה מוטרדת ואישונים מזוגגים
לעבר הברקים מעוררי ההשתאות; חיוך מריר, שחפים של בדידות
קוראים בקול צווח על החוף ומבט רחוק לעבר האופק, תוהה מתי
יסתיים החורף.
בדמיוני, אני ואת כבר מחליקים על ערבות הקרח של אל דוראדו, אני
מחזיק את ידך בחוזקה ואת יודעת שלא אעזוב, צוחקת באושר; מחשבה
בגדר חלום בהקיץ, אך אחרי הכול זו אל דוראדו; שם אין עונות שנה
קבועות, אין כבישים או מוסכמות; אל דוראדו; קונספט.