התקשרתי אלייך כדי להודיע לך שהכלב חזר. חשבתי שתרצי לדעת.
האמת שזה די מדהים: אחרי יותר משנה וחצי שלא ראו ממנו אפילו
קקי, יום אחד, בלי שום התראה, הוא יושב בחדר-מדרגות ומחכה לי.
כבר כמעט שכחתי שהוא היה קיים בכלל.
במשך כל היום ירד גשם, ורק בערב הוא נפסק והתחלף ברוח קפואה
וחותכת. כשהגעתי הביתה והוצאתי את היד מהכיס כדי לפתוח את
הדלת, ההרגשה הייתה כאילו האוויר נושך לי את היד. מיד אחרי
שנכנסתי הרוח טרקה את הדלת אחריי בעוצמה והזכוכית כמעט נשברה.
באותו רגע, כשכעסתי על כל העולם, יכולתי להריח את הריח הזה של
כלב-אחרי-הגשם שמילא את חדר המדרגות. הסתכלתי למטה ושם הוא
היה, רובץ על הרצפה עם הכתם הלבן בצורת מדינת פלורידה על הגב,
כאילו אף פעם לא עזב. כנראה אחד השכנים ריחם עליו ונתן לו
להיכנס לחדר המדרגות כדי להתחבא מהגשם.

הוא עלה אחריי במדרגות. הכנסתי אותו הביתה והוא עשה כמה
סיבובים על השטיח כדי לוודא שלא תישאר חלקה נקייה לפני
שהתיישב. בחוץ היו ברקים ורעמים. לפני שחייגתי אלייך אמרתי לו:
"אם אתה מתנער אני מעיף אותך בבעיטה מהחלון." המניאק הביט בי
במשך כמה שניות בשביל להאדיר את האפקט לפני שהתנער במרץ,
וטיפות בוץ עפו לכל מקום. רואים שהוא קיבל ממך את החינוך שלו.
החבר האידיוט שלך ענה לטלפון. שמעתי אותו צועק, "זה האקס הדפוק
שלך, תגידי לו כבר שיפסיק להתקשר לכאן." אני יודע שזה אחד
מהדברים האלה שאין טעם לנסות להבין, אבל איך את מסוגלת לחיות
עם הקוף הזה? תדעי לך שכל גבר אחר שיש לו איזשהו ערך של
מחויבות רגשית כבר היה בא אליי בשביל לדבר פנים אל פנים, אבל
הקוקסינל הזה מסתפק בלאיים עליי בטלפון, או לצעוק עלייך כדי
שתוכלי לעשות את העבודה השחורה בשבילו ולבכות לי שאני הורס לך
את החיים עם הטלפונים שלי, עם הפרחים ביומולדת שלך, עם כרטיסי
שנה-טובה שאני שולח. ולמה? כי הוא פחדן. פחדן פחדן פחדן. ודרך
אגב, הקלישאה של "נישאר ידידים" זה משהו שאת הבאת, לא אני, אז
מה הבעיה עם זה שאני שולח לך פרחים ליומולדת? ידידים לא עושים
את זה? תגידי תודה בכלל.

אמרתי לך "הכלב חזר" מיד כשענית לטלפון, כדי לקצר עניינים.
בהתחלה לא הבנת והזכרתי לך - שהיה לנו כלב, ויום אחר הוא נעלם
ואת ישבת שבוע שלם בבית ובכית, ואני לקחתי חופשה מהעבודה בשביל
להסתובב בחוץ יום ולילה ולחפש אותו, ועל הדרך תקעתי מודעות על
כל עץ בעיר. ואז את אמרת שכן, נכון, אלא שלא קראו לו 'הכלב'
אלא היה לו שם והשם היה 'קפטן פיקוק'. לא התאפקתי והערתי שזה
שם טיפשי, במיוחד כשמדביקים אותו לכלב כל כך מטומטם שכרגע נראה
כאילו הוא מנסה ללקק לעצמו את האזניים, ואין שום פלא שלא זכרתי
את השם הזה, מה גם שאף פעם לא סבלתי את מכונת הפרעושים הזאת.
את אמרת משהו על זה שזה דורש ממך תעצומות נפש להתאפק שלא
להיכנס אתי לקרב מילולי של הטחת האשמות, וזה שאני מתעקש כל
הזמן לקחת את השיחות לכיוון הזה זה רק מוכיח כמה אני חסר אופי.
החבר האידיוט שלך הכניס לך את המשפט הזה לראש? או שתכננת אותו
מראש, ויש לך שם ליד הטלפון דפדפת עם משפטים נבחרים למקרה שאני
אתקשר?

בסופו של דבר העליתי את זה שיש צורך בפתרון לבעיית הכלב, ואת
ישר אמרת מבלי לדפוק שום חשבון, שאיך אני מצפה ממך להאמין
ברצינות שאחרי יותר משנה וחצי, סתם ככה, הכלב פתאום חוזר? ושאת
לא מאמינה שהידרדרתי לכאלה רמות שפלות של סחיטה רגשית, ושאין
לך שום כוונה בעולם להיכנע למניפולציות שלי ולבוא לכאן. ואם
כבר אני ממציא שקרים אז לפחות שיהיו יותר מושקעים. כל אותו
הזמן, השרץ רבץ על השטיח ועשה את עצמו לא יודע מה רוצים מהחיים
שלו. תיארתי לך את הכתם הלבן בצורת מדינת פלורידה, את נשארת
בשלך. אמרתי: "חכי שנייה, אני אתן לך לשמוע אותו נובח." קירבתי
אליו את השפופרת והוא, כמובן, קפא בתנוחת הרביצה שלו, אפילו לא
התגרד. חיכיתי בסבלנות, בינתיים את אמרת משהו כמו שאם אספתי
סתם איזה כלב מהרחוב בשביל שינבח לך בטלפון במחשבה שזה יביא
אותך אליי בריצה, אז את מארגנת לי אשפוז כפוי. התעלמתי, המשכתי
להחזיק את השפופרת ליד מעיין-הריר הבלתי נדלה הזה ואמרתי לו
בשקט, שכדאי שינבח או שאני תוקע עליו שלט בתאילנדית שאומר
'קינוח' וזורק אותו באמצע נווה שאנן. הכלב הסתכל עליי כמה
שניות, ואז התעטש עליי. אפילו לא ידעתי שכלבים יכולים להתעטש.
הוא השפריץ עליי את הגועל שלו ברעש של משאבת-יניקה וישב שם
מבסוט בזמן שהתנגבתי עם המפה של השולחן - ואז, איכשהו, את
השתכנעת. פתאום כל הדיבור שלך השתנה, ואפילו מלמלת התנצלות על
זה שהאשמת אותי בשקר. "יו, אני לא מאמינה שהוא חזר." ככה אמרת.
זה עוד אחד מהדברים האלה שאני לא מבין - איך הצלחת לזהות את
הכלב לפי ההתעטשות שלו? איך את יכולה להיות כזאת רגישה ובו
בזמן כזאת אטומה?

אמרת שאת לא יכולה לקום ולנסוע אליי בשביל הכלב, לפחות לא
עכשיו. אמרת "תן לי קצת זמן." עניתי משהו כמו "עזבי, לא צריך,
אני נותן לו לרחרח את הטי-שרט שהשארת פה והוא כבר ימצא אותך."
אמרת שאם אני מגרש את הכלב אז אני באמת לא בן-אדם, ועל זה את
יכולה רק להצטער, בין כל שאר הדברים שאת מצטערת עליהם, כי את
כבר התייאשת מלנסות לעשות משהו בנדון. אמרתי שאם זה היה ככה לא
הייתי מכניס אותו הביתה, ולא שאני לא מצטער על הטעות הזאת כי
כרגע הקפטן פיקוק המלאך שלך מגרד את הגב שלו כנגד הקיר, והרעש
שהוא עושה נשמע כאילו מישהו מנסה להוריד חרא מהנעל שלו על
זווית המדרכה. עד שהסכמת להצעה שלי, להשאיר אותו אצל אחותך
ושהיא תעביר לך אותו, רוב הקיר שהוא התגרד עליו כבר נראה כאילו
מישהו זרק עליו כמה המבורגרים. ממילא תמיד הסתדרתי עם אחותך
יותר טוב.

הדבר האחרון שאמרת לי היה עוד בקשה מנוסחת-היטב לנתק את הקשר
הזה ולהתחיל לחיות מחדש, להתחיל לבנות את עצמי מחדש, להיפטר
מהאובססיביות החולנית הזאת, וכו' וכו', מכל הסיבות הרגילות -
שיותר משזה מטריד זה ממש גורם לי נזק, וכל זה. כאילו שאני לא
יודע בעצמי מה טוב לי ומה לא.

אחרי שהנחתי את הטלפון התיישבתי על השטיח וליטפתי את הכלב.
תמיד אהבתי את הכלב הזה; אני זוכר איך הסתובבתי בכל העיר באמצע
הלילה ושרקתי לו וצעקתי "קפטן פיקוק, קפטן פיקוק".
"אתה יודע שלא התכוונתי ברצינות כשקראתי לך מכונת פשפשים, ולזה
שאני אבעט אותך מהחלון, וכל זה", אמרתי לו. והוא, כאילו לפי
סימן, הרים רגל והשתין על השטיח.