"שמנה". זה מה שהם צעקו. התעלמתי, לא התייחסתי אליהם כלל, לא
התייחסתי אל דפיקות
הלב שלי שאמרו לי "די! מספיק. קומי, תרביצי להם,לא מגיע לך שהם
יקללו אותך". אבל אני
לא אעשה כלום כי זה נמשך ככה כבר 12 שנים, מכיתה א', והיום אני
בכיתה י"ב וזה עדיין
ממשיך, עדיין ממשיכים לצחוק על המראה שלי. לאף אחד לא אכפת,
לאף אחד לא אכפת.בכלל.
בא לי למות. אני הולכת לארון התרופות, לוקחת את גלולות השינה
של אמא ובולעת אותם אחד
אחרי השני. ספרתי כבר עשרים, העיניים נעצמות לי, הדבר האחרון
שאני מצליחה לשמוע זה
את הצלצול בדלת.