לראשונה איני מצליחה לכתוב את הכאב,
אפילו דמעות אינן זולגות כבר מעיניי.
אדישה למצב שחוזר מדי יום ביומו,
נסגרת בתוכי,
שקטה ומופנמת לנוכח קולותיו.

כבר לא מתווכחת,
לא מנסה לעמוד על דעתי,
יודעת שאנחל עוד אכזבה.

עוד ציפייה שיבין תיפול לתהום
תיקבר כאילו מעולם לא ניסיתי לשנות את הקיים,
כאילו לא השתדלתי בכל כוחי להפוך את המציאות הנוכחית
לרגועה יותר,
לטובה יחסית,
לא רק בשבילי,
בשביל שנינו.

אזלה לי האנרגיה,
ואיתה רוב התקווה.
הטיפה שנשארה,
חבויה בלבי,
בתקוה שלא תאבד,
לא תפגע.

שהאהבה השרויה בי,
תחפה עליה,
תגן עליה,
ולא תתן לי ליפול מרגלי,
להתמוטט.