למיכל
זה לא קרה בבת אחת, אף לא הרגשנו כלל
כיצד צברנו את כל השנים הללו.
רק השתקפותנו בילדינו הגדלים והולכים
מול עיננו,
כמו במראה מעוותת של לונה פארק,
רמזה לנו שהשנים הולכות ומצטברות.
פתאם מספר עגול כזה.
חמישים שנה.
נשמע כמו המון זמן,
נשמע כמו סיבה למסיבה.
ובכל זאת, מיכל יקירתי
אנחנו רק באמצע החיים. האמיני לי.
עצרנו לרגע בשנות החמישים לחיינו, כמו
מטייל שצעד קילומטרים רבים ונעצר לנפוש,
ליד באר, או אגם, או בחורשה.
עצרנו, עד שנמשיך בטיולנו
בעתיד הממתין לנו.
הביטי לאחור, מיכל, אל תחששי מהתמונה,
ראי היכן היינו, היכן עברנו מאז תחילת הדרך.
מהפסגה עליה אנו נמצאים, נופשים לרגע,
או למספר שנים,
ניתן לראות כמה טיפסנו עד היום.
הביטי לפנים, מיכל, בלי פחד מהצפוי
כי העתיד צופן הבטחות גדולות, טובות
(לכל דבר ישנה סיבה והוא משרת אותי)
וגם אם נצטרך להרים מבט,
לכיוון הפסגות שלפנינו,
נראה כי המשך הדרך קל יהיה מבעבר.
חמישים, יקירתי, זו אמצע הדרך.
לא, אל תצחקי. מקום נפלא.
כבר מסודרים בחיים,
מבוססים ובטוחים,
אך עוד לא קשישים מכדי
למצות את האושר.
כבר בעלי ניסיון לא ליפול לכל פח יקוש
אך עדיין מוכנים לנסות הרפתקאות חדשות.
כבר לא צריך להיות צמודים לתינוקות שלנו,
אך עדיין נהנים מהם כשהם בבית.
כן, מיכל, חמישים זה אמצע הדרך,
ואנו צועדים בה, יד ביד, ביחד.
וכמו במהלכו של יום, עברנו את הבוקר
ואנו בשעות הצהרים - לוהטות, פעילות.
אך השקיעה רחוקה מאיתנו מרחק שנים רבות.
כי חמישים זו אמצע הדרך. |