מוכרת לה ההרגשה, התחושה.
היא לא מתעניינת ביושבים בבר.
לא אכפת לה שהיא לכדה את מבטם של כמה וכמה מהעוברים ושבים...
כשאנשים בוהים בה היא לא מחייכת, רק מישירה מבט.
והצופה, נסוג לאחור במבוכה.
היא לא מחפשת.
כל מי שתבחר יעניק לה חיבה מהולה בזרע.
האדישות שלה צפה בעינייה, עולה ממעמקי הגרון, שוכנת רחוק יותר
מאיפה שאמור היה להיות האוכל של אתמול.
הפרחים שלה נבלו
החיוך שלה מריר ונדיר. אין ספק שלא תפגוש בו בעודך שוהה בבר
הקודר ההוא.
היא בוחנת את סביבתה, משקה בידה, אך היא לא נגעה בו
עד כמה שהיא רוצה לשכוח,
הפיתוי עודו בזיכרון
של השכחה.
היא נודפת ריח מתוק, עינייה מסודרות בזוויות ישרות, צללית
כהה.
לא אכפת לה, שהבחור הבלונדיני ניגש אליה.
לא נוגע לה כשמישהו שם מזמין אותה למשקה.
לא מזיז לה שהיא בחורה כה נחשקת, סבוכה בתוך עצמה.
אטומים.
הגברים האלו...
היא נשבעה לעצמה...

נשימה.
כמעט ונחנקה רק מלנשום.
מלא עשן במערות אפה,
איך החושך הזה... הריח המהול בזיעה, סקס ואלכוהול,
האכזבה, הקונדום, והגלולה,
הדם, התמונה, והקופסה,
הכל נשאר איתה.
לכל מקום שלא תלך, היא מסומנת. מתוייגת.
חוצנית לעולמה שלה.

היא מוותרת.
הולכת עם עוד בחור, שגם אם תזכור את שמו לא תזכור את פניו או
להפך...
הוא ישכיח ממנה את הלילה שבחוץ,
היא משתוקקת.
הוא משותק לגופה, למראה, לחסד שנפל בחלקו,

הוא כלל לא מבין,
שלב שבור לא מדבר בעד עצמו.