"שלום קוראים לי מזוכיסטית אתה יכול לקרוא לי בקיצור "מזו".
אני נוהגת להתעלל בעצמי על בסיס דיי קבוע.
לפעמים נדמה שבשביל זה אני חיה."

ככה הייתי צריכה להציג את עצמי כשפגשתי את אלון בפעם הראשונה,
כשהכל היה מסומם והוא סידר לי הזיה נקייה וטהורה.
ושוב פעם זרקתי את עצמי ממנו ושוב פעם עצוב לי, רע לי ואני
כועסת על עצמי. אבל הפעם ההרגשה כל כך חזקה.
אני יושבת מול אמא, מבקשת שתסביר לי מה קורה לי והיא אומרת שזו
אהבה. זו אהבה?
הרי היא אמורה להיות נעימה ופשוטה ולי דווקא הרגיש לחוץ, מפחיד
וזקן.
למה הרגיש לי ככה אם "זו אהבה?"
הא נזכרתי, "מזו". מזוכיסטיות.
חנוק לי בגרון.
והלוואי ואלון לא היה אומר את מה שהוא אמר.
והלוואי והוא היה קורא את מה שאני כותבת ומצליח להבין לחלוטין
שאני באמת אוהבת, פשוט מסתבכת.
וכל הדרמה הזו לא מתאימה לי יותר בחיים, אני רוצה שיהיה פשוט
ורגוע, פחות מלחמה.

אלון,
אם רק היית מבין שכל פעם שאני מסתבכת יכולת פשוט לחבק וזה היה
מסתדר.
הלוואי ויכולתי לבקש סליחה באיזושהי דרך על כל מה שעוללתי לך
ולעצמי.
ועכשיו? כנראה שמאוחר מידי אני פונה בחזרה אל הטירוף שלי. ולך?
לך נמאס, אתה בטח תישאר לך בשפיות הפשוטה, היפה, המעוררת קנאה
הזו שלך.
ואני? כהרגלי, אוהבת ומכניסה אותך לעוד פינה ריקה שנמצאת אי שם
בלב שלי ומוסיפה לעצמי עוד נקודה והפעם מרשימה  בהחלט
(!)לרשימה המזוכיסטית שלי .

אהבה, גם כן.