[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ישנו סיפור הנע מפה לאוזן ברחובותיה הצרים של רוזטאון. יש
האומרים אגדה הוא. אחרים אומרים קללה. אך כולם יסכימו פה אחד,
כי אכן הייתה פעם נערה. יש המלחשים כי היא עדין חיה ביער המקיף
את העיירה. אחרים טוענים שנפטרה ממזמן, וכי אפילו יש מצבה
הנושאת את שמה. ויש כאלה האומרים כי מלכתחילה הייתה מכשפה. כך
או כך, זהו סיפורה של ג'יין רוז הצעירה. או כפי שאחרים נוהגים
לקרוא לה: מכשפת הוורדים.
ג'יין רוז הצעירה הייתה נערה נאה, זאת יגידו כולם. עורה היה
חיוור כירח מלא, שפתיה אדומות כדובדבנים, ועיניה שחורות כלילה
ללא כוכבים. היא גרה לבדה בבקתה במעמקי היער. הוריה מתו עוד
כשהייתה ילדה, ומאז היא מוכרת ורדים למחייתה. כל יום, הייתה
ג'יין באה העירה ומוכרת ורדים שגידלה בגינתה. איש לא ידע כיצד
ומדוע, אך וורדיה של ג'יין היו הריחנים והיפים ביותר מכל פרח
בעיירה. יש שאמרו שהיא לוחשת להם מילות קסם מדי לילה, ומשקה
אותם במיני שיקויים משונים. אך אלה היו רק שמועות, ואף אחד לא
באמת האמין שלג'יין יש כוחות כישוף. אם כי רבים חשבו שזה מוזר
שרק ג'יין מצליחה לגדל ורדים בכל צבע וגודל שרצתה, בעוד שאף
אחד אחר לא הצליח.
יום אחד מכרה ג'יין ורדים כהרגלה בכיכר המזרקה, הקרויה כך על
שם המזרקה הגדולה שבמרכזה. שערה החום הגולש היה אסוף בעזרת מקל
מתכת המעוטר בקצהו בתכשיט דמוי וורד שחור. היום היה חם, וג'יין
הזיעה תחת שמלת הכותנה הבלויה שלה. אך הערב הביא עמו רוח קרירה
ונעימה, וג'יין נהנתה לשבת על שפת המזרקה ולצפות בשקיעה. קבוצה
רועשת של אנשים בדיוק יצאה מהפאב הסמוך. רובם התנודדו בחוסר
שיווי משקל בעודם הולכים, ואחרים צחקו ושרו בקולי קולות. חלקם
בירכו את ג'יין לשלום בעודם חולפים על פניה.
אך אדם אחד מהקבוצה ניגש אליה ונשאר עומד מולה.
"ערב טוב תומס." היא בירכה אותו בעצבנות קלה, יודעת שתומס
רדקליף מתעצבן בקלות כשהוא שיכור.
"אכן ערב, העלמה רוז, אך איני מבין מה טוב בו כל כך." מבטו לא
היה מפוקס במיוחד, ומפיו נדף ריח חריף של אלכוהול. "אולי תוכלי
לשפר את הערב למעני, העלמה רוז." על פי חיוכו היא ניחשה כי
בראשו עוברות מחשבות זימה.
"תומס, אתה שיכור. לך הביתה." היא קמה ללכת, אך הוא תפס בחוזקה
בזרועה. "הנח לי!"
"לאן את ממהרת! ג'יין הקטנה, אני יודע שאף אחד לא מחכה לך
בבית, ואני יודע שאישתי בטח שלא מחכה לי בבית! אז למה שלא
תחממי את המיטה לאדם נחמד, ותעשי לשנינו טובה גדולה." חיוכו
התרחב והפך לצחקוק. חבריו שעמדו מהצד וצפו, עודדו אותו בקריאות
גסות. ג'יין השתחררה מאחיזתו וסטרה לו בעוצמה על לחיו. כהרף
עין האדים תומס מזעם ותפס שוב בזרועה.
"זונה קטנה ומסריחה! אני ניסיתי להיות ג'נטלמן כלפיך! אני אלמד
אותך לקח כאן ועכשיו, זונה מסריחה ומטומטמת!!" הוא שלח את ידיו
לעבר גופה, והתחיל לקרוע את שמלתה במרץ.
"הנח לי! עזוב אותי! הצילו!! מישהו, הצילו!" אך חבריו של תומס
רק עודדו אותו להמשיך, והרחוב היה כמעט ריק מלבדם. תומס הפיל
את ג'יין לקרקע, וכבר התחיל לפתוח את חגורת מכנסיו. ג'יין שרטה
ובעטה וצרחה ונשכה, אך דבר לא עזר. "הצילו!" היא צרחה. "בבקשה,
שמישהו יעזור לי!"
"היי, עזוב אותה!" נשמעה צעקה מקצה הרחוב, ואז קול ריצה, ואז
משקלו של תומס הועף מעליה.
"ג'יין? הו אלוהים, את בסדר?" צל גדול נפל עליה, וזרועות חזקות
עזרו לה לקום על רגליה. זה היה רוב גרין, בנו של חוטב העצים
הזקן, וידיד טוב של ג'יין. "אני בסדר. תודה." היא לחשה.
"עכברוש מלוכלך!" צרח תומס רדקליף שנאבק ללבוש בחזרה את
מכנסיו. "אתה עוד תשמע ממני! וגם את, זונה מטונפת!!" הוא נופף
לעברה בתכשיט הוורד השחור. ג'יין החווירה.
"תחזיר לי את הוורד." היא אמרה בקול הרגוע ביותר שיכלה. תומס
רדקליף צחק. "אני מזהירה אותך." צחוקו של תומס גבר.
"אתם שומעים את זה בחורים?! הזונה מאיימת עליי!! אני חושב
שאשמור את התכשיט הקטן שלה, וכל פעם שאביט בו אני אחשוב עליה."
שאר חבריו הצטרפו לצחוק. "אבל, אם תסכימי לעשות עבורי דבר מה,
אני מבטיח להחזיר לך את התכשיט היקר שלך."
"שכח מזה!" צעק רוב. פניו היו אדומים מזעם, והוא הניח את ידו
על כתפה של ג'יין כמגונן עליה ואמר לה: "ג'יין, תשכחי מהתכשיט.
הוא לא שווה את זה."
"לא." אמרה ג'יין. "זה מסוכן. זה לא סתם וורד." היא פנתה לעבר
תומס. "אם תשמור אותו אצלך חייך בסכנה! אני מתחננת בפניך, החזר
לי את הורד!"
"האם תחממי את מיטתי הלילה?" שאל תומס בחיוך זדוני.
"לא!"
"אם כך לא אחזיר." והוא וחבריו התחיל להתרחק מהמקום.
דמעות עלו בעיניה של ג'יין. "רוב, אני מתחננת, בבקשה קח ממנו
את הורד בחזרה!"
"ג'יין, הם כעשרים איש. אם התכשיט כל כך חשוב לך נלך למשטרה,
ונדווח על הגניבה. תקבלי את הורד עד מחר בבוקר."
"לא! לא למשטרה." ג'יין הייתה אובדת עצות. "בבקשה רוב, קח ממנו
את הורד עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי!"
"מאוחר מדי? ג'יין, למה את מתכוונת?" ג'יין התרחקה ממנו בחשש,
כאילו הייתה פושע שהודה בטעות באשמה. "ג'יין? את רועדת." רוב
שלח את ידו כדי לחבק אותה, אך היא העיפה אותה והביטה בו בכעס
מבע לדמעות שזרמו על לחייה.
"אתה טיפש רוב גרין! טיפש חסר בינה! ואם משהו יקרה מחר בבוקר,
האשמה תהיה כולה שלך!" והיא רצה משם לעבר היער, משאירה את רוב
גרין מאחוריה, מבולבל ונעלב.
אילו רוב היה יודע עד כמה הוורד השחור מסוכן, בוודאי היה מחזיר
אותו לג'יין. אילו תומס רדקליף היה יודע שהתכשיט שלקח הוא לא
באמת תכשיט, בוודאי לא היה לוקח אותו. כך או כך, זה לא משנה את
העובדה שהעיירה הקטנה רוזטאון, התעוררה למחרת לקול צרחת אימה
מקפיאה שבקעה מפי אשתו של תומס רדקליף, אשר נמצא מת במיטתו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אלוהים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/07 23:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילה פופקו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה