אני מתחילה לכתוב פה.
קודם כל, כי הגיע הזמן לכתוב על זה.
על השינוי הענק שחל בהכול, על עיניי שנפקחו לעולם נוצץ מטל
ומבריק,
על איך שלפתע אתה שב ונוחת ואתה חדש.
ח-ד-ש.

זהו יומך הראשון.

פעם ראשונה שאני מסתכלת על הבית.
מסתכלת על החדר שלי.
החברים נראים אחרת.
זוהי הפעם הראשונה שאני מסתכלת עליהם עם זוג העיניים החדשות
שלי.
אני אחרת במראה.
גם המשפחה שלי שונה לגמרי.
אבא שלי נראה לי דרך עיניים עצובות.
אמא וכך גם כולם, קורנים!
אהבה!

אני מתהלכת בחיי, בתוך חיי שלי!
ואינני מכירה דבר, ודבר אינו מכיר אותי.

קשה לי לתפוס את העניין בזנבו. חסר זנב הוא.
צורתו משתנה תדיר, מעורפלת ואפופת עשן,
ובצמצום עיניים מאומץ ודומע, ניתן לתפוס מבט חטוף במהותו
האמיתית והחמקמקה.

כשאדם יוצא למסע בחיים, מסע זה יכול להיות תוצר של כל כך הרבה
סיבות אקראיות, לי הייתה אחת ברורה-
לשנות.
כל מה שעקום, כל מה שמפחיד, כל שידעתי עליו וכל שידעתי שאינני
יודעת.

במסע שעברתי לא מיצמצתי לרגע, כריתי אוזניי לכל צליל שנשמע,
ונפשי הפעורה לרווחה לא ידעה שובע לנוכח מופע המראות המרהיב
שכינה עצמו בחוצפה-
"מציאות".

כשאדם עומד לבד, ערום מהכול- ללא משפחה, ללא חברים,ללא שפה
משותפת וללא הגנה וביטחון-
הוא עומד, אם מפוכח הוא דיו, אל מול כל שנותר.

והכול מהפנט, הכול כה קסום, גם לראות דברים קשים, להכיר
במציאות מכוערת- הכול קסום עם עיניים חדשות.
עיוור שיפקח את עיניו,לפתע, במהלך חייו, ישמח לראות ה-כ-ו-ל!
הוא רואה!

כך הרגשתי, וכך אני מרגישה גם עכשיו.

במסע שעברתי-לקחתי הכול-
כל שניתן לי-לקחתי.
ועם כל שלקחתי, עוד הכול הגיע- עוד. ועוד.
המציאות נצבעה בצבעי פסיכודליה, ולוותה מן הרקע במנגינה עדינה,
מרפרפת כמעט, מקבץ של תווים בהרמוניה מושלמת, החושים סובבים
במחול חושני, מתענגים על כל רגע,
אושר ממש.

השינוי שחוויתי התגנב לו לאט, אין זמן מוגדר, תחום מוגדר, מפגש
מסוים- זהו מכלול צבעוני של מראות ונופים, פרצופים ושיחות,
מערכות יחסים מורכבות ורגעים של לבד אמיתי.

יש אמת מסוימת בחיים.
היא פה מולנו ואנחנו עיוורים.
כשאתה עיוור, אתה יודע שאתה עיוור, אבל אתה לא יכול אפילו
להתחיל לדמיין-את מה שעיניך לא ראו מעולם.

לכן החלטתי לראות הכול, כל שאוכל -אראה.

אפשר לומר שאיפשהו מבחינתי, התחלתי עם אלוהים.
לא ראיתי אותו בעיניי עוד לפני כן. הוא עוד לא היה שם.
בעולם שכזה, בחיים שכאלה. כשהלב נפתח לאלוהים,
האושר והאהבה שפורצים את הדלתות הכבדות- שוטפים וסוחפים עמם את
כל אשר נקרה בדרכם-
בדרך התלולה למעמקי הנפש האנושית.

להבין עבורי, שאלוהים זה הכול,
זו האהבה והנפש,
וכל שעיניי רואות ואוזניי שומעות וחושיי תופסים סביבי,
אלה החיים.
זו ההתחלה של הכול. הסוף של הכול.  זה זה.

לתפוס את הבלתי נתפס, אותה מעגליות מבלבלת,
לנסוע בתוכה ולעולם לא להבין, איפה אני במסלול הזה, מאיפה
מתחיל הכול ואיפה זה נגמר,
ואז לרגע אחד- לצאת החוצה,לראות, לתפוס מה צורת המסלול מבחוץ
ולחזור פנימה.

ועכשיו כשאתה נוסע, הדרך נראית אחרת לגמרי, בכאוס המבלבל שהקיף
אותך קודם, מסתמן לו לפתע שביל קטן, מזמין ומוכר- כזה שמורה
שאתה בדרכך לכיוון הנכון.

לעולם לא אוכל לתפוס הכול במילים.
אולי אפילו לא כלום.
אני מרגישה שליבי התנפח פי 100 מגודלו המקורי.
כאילו שתפסתי במו ידיי את כל אוצרות ליבי- היו את אלה שנהגתי
לצחצח כל שעה עגולה, להבריק את זוהרם ולהתפאר בדמותי המשתקפת
מהם,
היו גם אלה, שפעם לתקופה ארוכה, נצצו הם בחשכה והותירו אותי
סקרנית ותוהה.

והיו גם בליבי , חבויים בין פריטים מוכרים, גם כמה כאלה,
שמעולם לא הגיחו מפינתם החשוכה, מעלת האבק-  
כבר כמעט ויתרו על כך שעוד יזכו לראות את אורו של יום.

אך הכול בידיי, הכול תפסתי והכול הזנתי עם כל חושיי ושיחררתי
לחופשי כיוני דואר עם מסר בהול.

מפה אני מתחילה אחרת.

אני לא מוותרת.
אני לא מוותרת.

זה משפט שלא יוצא לי מהראש.
מצאתי שם משהו.
לפעמים נדמה שמצאתי הכול-
ובאותה נשימה ובתוך כל זה- נמצא כל מה שעוד נותר לי למצוא.

אני לא מוותרת.
אני לא מוותרת.
זה שלי. זאת אני. זה נכון.

למצוא את הנקודה הזו בלב שמראה שאתה שם, ולהחליט שלא מוותרים
עליה,
זה הכול.

אני עוד לא מכירה את עצמי,
העיניים האלה, הפלא הזוגי הזה, רק מתחיל להפנות את מבטו הכנה
אל עצמו.

וכאן אני עומדת, עדיין ערומה, עדיין מחייכת.

אני לא מוותרת.
אני לא מוותרת.

צריך להקשיב ללב. לנכון. לאלוהים. לאום. לאושר. לחיים.

לא לעצום שוב את העיניים ולהגיף את הוילון על המחזה המופלא.