[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צבא.
מין מילה גדולה כזאת שאומרת הרבה.
בעיקר לכל אחד מאיתנו היא אומרת משהו אחר.
לחלקנו צבא זה יומיות, משרד, מזגן, אוכל של בית, מדי א', רכבות
ומיטה חמה.
לחלקנו צבא זה שבוע שבוע, באיזה בסיס רחוק בחמ"ל, לחלקנו צבא
זה לפחות שבועיים בלי בית, מדי ב', ריצות, הזעה, נשק. לחלקנו
צבא זה מלחמה וחלקנו בכלל לא חווים צבא.
איכשהו לאנשים תמיד תהיה את התשובה הזאת:"צבא" בשביל לתאר את
כל מה שעובר עליהם.
אני עוד לא מצאתי מילים להסביר את התופעה הזאת שנקראת צבא.
את האופן בו נוצרים למעשה חיים כפולים: חיי החייל וחיי האזרח,
את ההפרדה המוזרה, את שביזות יום א', את השבועיים בבסיס שנראים
כמו חודשיים, את הכיף שבסיפוק, את הגאווה של להצליח. אני לא
מצליחה להסביר איך זה להיות בבית ולהרגיש שאין לך מושג מה עשית
בשבועיים האחרונים, אם זה מפני שאינך זוכר את הימים הארוכים
והגדושים ואם זה מכיוון שאתה יושב במקום שלא היית בו שבועיים.
לפעמים זה מוזר שבזמן בבסיס יש תחושה של חוסר חיים, חושבים על
הבית, על האנשים ומרגישים חוסר קשר, כאילו מישהו לקח לך את
החיים ובמקום זה מכר לך איזה לוקסוס במדים עם זמנים, ריצות
ומפקדים.
בערך המקום היחיד שבו אנשים יכולים כל כך להנות אחד עם השני,
לעזור אחד לשני, לאהוב אחד את השני ובכל זאת כל כך לשמוח על
הרגע בו הם נפרדים וכל אחד חוזר לביתו בסופו של שבוע, שבועיים
או שלושה.
המקום היחיד בו שעה זה עולם ומלואו, 3 דקות זה מספיק זמן לשתות
להשתין ולסדר ח', והשעה היא:"25 שניות נותרו".
המקום היחיד בו תאכל במשך שבוע שוקולד וחלווה למרות שאתה לא
באמת בקרב ותישן בשק"ש מסריח שאתה לא מבין למה נכנסת אליו
בכלל.
צועקים לך 'הקפצה' באמצע הלילה, וזו לא מתיחה, אתה לא תסתובב
לצד השני ותמשיך את החלום, אלא תקום, כשאתה בקושי רואה
בעיניים, תשים וסט, קסדה על הראש, תשתטח על החול ותתחיל לכוון
את הנשק, כאילו אין מחר. אולי רק כמה דקות אחרי זה (במקרה
הטוב) תבין שזה לא משחק.
יהיו לך הרבה זמנים, אבל אפילו לא רגע לחשוב, יהיה זמן להתקלח,
אבל אתה תמיד תהיה מלוכלך, הרגע שבו אתה חוזר הביתה תמיד יהיה
מתוק, אבל שנייה אחריו תמיד יגיע הרגע בו אתה חוזר. הזמן שבו
תדבר בטלפון אף פעם לא יכיל קשרים עם אנשים.
הצבא תמיד יתסכל, גם אם לא נדע להסביר למה, יהיה לנו כיף ונגיד
שזה מבאס, יהיה לנו מבאס ונגיד שזה כיף, מדי פעם ניזכר שהצבא
לא נגמר בסופ"ש הקרוב, וגם לא בזה שאחריו ושאלו החיים שלנו.
בטח אז לא ישאר לנו כלום להגיד חוץ מ"עד מתי?" וגם אז בטח נגיד
לעצמנו שאסור להגיד את זה.
אנחנו נרגיש שאנחנו חיים בסופי השבוע, בין לבין אנחנו נשאבים
למין מערבולת תחרותית הישגית והיררכית שמצליחה להוציא מאיתנו
לפעמים את היצרים הכי שליליים שבאדם, לגרום לנו להרגיש קטנים,
לגרום לנו לכעוס על העולם, לכעוס על כולם, לכעוס על עצמנו.
בעיקר לא תהייה לנו ברירה. נאהב את זה, נשנא את זה, נסתדר עם
זה, לא נסבול את זה, נסכים עם זה נחלוק על זה - אנחנו חיילים.
ועכשיו נותר לנו הקושי הכי גדול - להצליח לחיות בתוך זה.
                                     



13.10.07
איך עושים את זה?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זהלאשאנימדבר
מהרזהשאתם
מקשיביםלאט!




מנחם העכברוש
הראדיואקטיבי
וההיפראקטיבי
תחת השפעת קפאין


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/11/07 7:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה