קוראים לה הופ. הילדים נהגו להציק לה "הופ והופ ופלופ".
המבוגרים חייכו אליה "איזה שם יפה לילדה יפה" ומאחורי גבה
הסתודדו "מסכנה, בת יחידה".
אבל מעולם לא הפריע להופ להיות בת יחידה. בהחלט הספיקה לה
הדוגמא של בני דודה, הבנים מצד אחי אמה, שלא פסקו למצוא סיבות
לריב ולרעוש בלי להפסיק.
הופ אהבה את חייה בכרמל, עיירה ציורית במערב ארצות הברית. אהבה
את הוריה, אבא רופא ואמא ציירת, את דוגי, כלב הגרייהאונד, ואת
הטיולים במרחבים הירוקים המובילים לים. תמיד כשטיילה עם דוגי
שמעה באוזני רוחה את 'שדות ירוקים' של 'ארבעת האחים' להם נהגה
אמה להקשיב. אלה אכן יהיו הרגעים בהם תאחז ברגעיה הקשים.
גם תקופת הקולג', עד הסמסטר האחרון, הייתה נעימה למדי. הופ
למדה מדעי הרוח והחברה באוניברסיטת סטנפורד שנבחרה בגלל הקרבה
היחסית לכרמל ובגלל שאבא עבד בחלק מהשבוע בביה"ח היוקרתי
המסונף לסטנפורד והייתה לו שם דירה קטנה.
בסטנפורד הכירה את פול, סטודנט שנה אחרונה בפקולטה לרפואה.
בחור שקט, נעים הליכות וסבר, בן אמצעי למשפחה אמידה
מפאלו-אלטו. היכרותם נבנתה והעמיקה בהדרגה. פול הפך בן-זוגה
וחברה הקרוב ביותר.
באותה תקופה אהבו לבלות יחדיו בשיחות ובהאזנה ל'חיפושיות'.
מידי פעם הצטרפו למסיבות, בעיקר אלה שעל חוף הים - שם אפשר היה
לחלום יחדיו בלי לדבר, או להיצמד בריקוד, אפילו קצבי, לצלילי
ה'ביטלס' - from me to you- תוך שהמילים מקבלות משמעות
מיוחדת - "אם תצטרכי משהו, רק בואי אחרי ואגיש לך הכול באהבה
ממני לך...".
אבל, כמו כל דבר טוב שמגיע לקיצו - השלווה נקטעה באחת.
באחד מימי הסמסטר האחרון, נקראה הופ לחדר המנהל. להפתעתה ישבו
שם גם פול ואחות בחלוק לבן. המנהל, בארשת רצינית וחשודה מאוד,
ביקש ממנה לשבת. גם בתסריט החמור ביותר שחלף במוחה, לא העלתה
בדעתה את שנאמר לה: הופ, אני מצטער להודיע לך שהוריך נהרגו
בתאונת דרכים.
החדר הסתחרר, האחות השקתה אותה במים מסוכרים, פול חיבק אותה
חזק חזק והיא עצמה לא פסקה לשאול איפה דוגי. רק מאוחר יותר
סיפר לה פול שגם דוגי נהרג בתאונה המחרידה - הייתה זו התנגשות
חזיתית עם רכב אחר שנהגו נהג בגילופין ואף הוא נהרג.
הסמסטר הסתיים כמו מעצמו. פול היה שם איתה לכל אורך המסע - החל
בלוויה, המשך בסידורים סביב שני הבתים וכלה בתמיכה בלימודים
ובכל פרט אפשרי. מזל, כך אמרה לעצמה, מזל שיש לי את פול. לא
רצתה לשוב לבית הוריה - לא עכשיו, אמרה לדודה שניסה לשכנע
אותה. הזמן חלף סביבה והיא פסעה בו נתמכת על קביה, על פול. אלא
שגם זה נגמר.
פול גויס כרופא מוטס לוויטנאם.
רק אז תפסה המלחמה מקום בתודעתה של הופ, מלחמה שכבר מלאו לה
יותר משנתיים. כעת חיה ממכתב למכתב. מכתביו ניסו לרומם את מצב
רוחה - הם לא עסקו כמעט במתרחש סביבו אלא רק באהבתו וגעגועיו.
הוא חזר והזכיר לה את הבילויים המשותפים שהיו ועוד נכונו להם
והבטיח שישוב במהרה וישר לחופה.
אבל החרדה והגעגועים, אליו ולכול שהיה ונגמר, האיצו את
הצטרפותה לתנועות המחאה נגד המלחמה. יותר ויותר התחברה הופ
ל'ילדי הפרחים', הזדהתה עם עולם הטבע והשלום. ושנתיים אחרי
גיוסו של פול השתתפה בפסטיבל וודסטוק - למרות הרעש וההמון -
וקראה גם היא 'די למלחמה', מצטרפת לשירה הגדולה של ג'ון לנון
ויוקו-אונו, All we are saying is give peace a chance.
כאשר פסקו מכתביו של פול מלהגיע, הצטרפה הופ לאחת הקומונות. שם
חובקה באהבה -All you need is love. אף כי לא תמיד ידעה מי
חיבק או חיבקה אותה, שם לא הייתה לבדה. שם, בערבים, עם מעט
מריחואנה שבה לשדות הירוקים ובכתה, בכתה בפנים. בבקרים התדפקה
על דלפקי לבלרים אדישים, מנסה לברר מה עלה בגורל אהובה היחיד.
גם הפקידה הנחמדה שניסתה בכל כוחה לסייע בידה, נאלצה לסכם: איש
לא יודע אם נהרג הוא או נעדר...
גם עולמה של הופ נעצר...
ראיתי אותה לאחרונה - כך סיפרה המוכרת בחנות הפרחים, שברחוב
הראשי, לדודה שחיפש אחריה - ראיתי אותה לבושה בשמלה (ג'לביה)
לבנה, זר פרחים לראשה, עיניה כבויות, קומתה שחוחה, עוברת בין
ההולכים ושבים מוכרת נרות וחוזרת בלי הפסקה על אותו משפט:
"קוראים לי הופ. בבקשה, תנו הזדמנות לשלום. קוראים לי הופ..."
יוני 2007
נכתב לתחרות בנושא "ספרות זולה". |
