זה היה יום קיצי החם ביותר באותה העת, לפני פחות משנה. והכאב?
עדיין טרי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בכל יום אני
מקווה שזה בסה"כ סיוט ארוך מאוד ושאני אתעורר בכל רגע.

"יהיה בסדר" אמרתי לה בבטחון  מלא, למרות שהמצב היה ההפך
הגמור. הבטתי בעיניה הירוקות והתמימות, שהביטו בי בשקיקה. "אתה
מבטיח, אבא?" היא שאלה בקול הצפצפני והמתוק שלה. עיני נעטפו
בלחלוחית קלה, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות. אני אבא שלה,
והרי אבות לא בוכים.

"תשכבי לישון, אבא צריך לדבר עם הרופא". זה היה שקר מוחלט,
המצב היה צפוי מראש עוד חודש לכן. יצאתי מהחדר וסגרתי אחרי את
הדלת.  ידענו שזה מה שהולך לקרות, אך בכל זאת פרצתי בבכי.
כיסיתי את פי עם יד שמאל, כדי שהיא לא תשמע חלילה.

באותם רגעים של בכי, כולם נראו לי כמו סתם אלמנטים ברקע הלבן
של בית החולים, עד שדוקטור שוורץ נעמד מולי, והחזיר אותי אל
המציאות המרה. הוא הניח יד על כתפי והכריז בצער, "מר בן דוד,
הגיע הזמן". הלב שלי קפץ, הרגשתי חיוור. ד"ר שוורץ הוציא ממחטה
והושיט אל ידי. "תודה" אמרתי באילוץ, כשלמעשה רציתי לצעוק עליו
בהאשמות. כן, ככה הרגשתי - שהם אשמים. לא יתכן שהם עשו כל מה
שביכולתם, הם פשוט לא ניסו מספיק! הסתובבתי אל כיוון הדלת
וניגבתי מפני כל זכר לצער והבכי.

פתחתי את הדלת ונעמדתי לצד מיטתה של ביתי, דוקטור שוורץ נעמד
מיד מאחורי.

"אבא?" היא פנתה אלי בשאלה ואז משכה באף שלה. "אני אוהבת
אותך". היא שתקה לרגע ואז חייכה מעין חיוך עצוב. "הבטחת שהכל
יהיה בסדר, נכון שהכל יהיה בסדר?". הסתכלתי בשקט, לא עניתי.
עכשיו כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולא לעזוב לעולם.
ליטפתי את שיערה הבלונדיני-כהה. "נכון?" היא שאלה בשנית ושוב
משכה באפה. המשכתי ללטף את שיערה הארוך ועניתי, "אל תדאגי,
אנשים לא מתים בקיץ"...


ד"ר שוורץ הביט בי, והכריז: שעת המוות, 07:58.