אני עומדת להתפוצץ
להתפוצץ, אתה יודע
כמו בלוווווון
שמוציאים לו את האוויר בבת אחת
ו...
בום!
אני אתפזר לקונפטי עצוב בשמים שלך.
כי בסך הכול אתה לא עושה לי יותר מדי שמח
רוב העשרים וחמש שעות שאנחנו קיימים.

ואני מנסה ללחוש לך
שזו לא אני
זה אנחנו
זה אתה
אבל אתה רק מחייך אליי
וזה בסדר להרגיש כלום
או סתם לא להרגיש אתי
אותי
בעצם.

יש מדרונות עם ירידה כל-כך תלולה
שלנו,
אין סוף.
אתה מדריך גרוע
ולי יש ראייה מטושטשת
ואני מאמינה שמעבר לפינה
יש שיחי ורדים
ככה זה כשאני מתעקשת לא להרכיב משקפיים
אתה עושה אותי עיוורת
כמעט שקרנית אמתית.

אני נחנקת
והידיעה שאני עושה לעצמי את זה במו ידיי
היא זו שלוחצת קצת יותר חזק
אתה לא תבין כנראה
שאתה ההדק
כמה רך העור
של עצמך.

יש אותיות שהן לא אני
ואני לא כל-כך גמישה.
אני רוב הזמן
מ-ת-ג-ע-ג-ע-ת
והיי!
אתה פה לידי!
בכיתי בלילה שנישקת אותי
מעניין אם שמת לב
מי אשם.



12.10.07 - (מתי אלוהים נתן לי שכל?)