היו הייתה אישה בשם סבא שחיה בבועת סבון באגם ירוק קטן במרכז
העולם. סבא הייתה אישה שבעת ימים ובודדה. כל בוקר הייתה מסרקת
את שיערה הצבוע לירוק בהיר לאחור במשך שעה ארוכה אחת ולבסוף
אוספת אותו בגומייה אדומה. לאחר מכן לובשת סבא את שמלתה הורודה
שירשה מסבתה, הסבתא סבתא עליה השלום ומתחילה מנקה וממרקת על
שעל בבועת הסבון שלה. לקראת ערב יושבת סבא מול הטלוויזיה,
מאזינה בקשב רב לחדשות הערב של האגם, מכינה ארוחת ערב מדגים
מזדמנים ואצות זרחניות ולאחר מכן עולה על מיטתה ונרדמת תוך
שלוש דקות וארבעים ואחת שניות בדיוק. בכל 62 השנים האחרונות
בחיה של סבא, מעולם לא יצאה מבועת הסבון, לא פגשה איש או אישה
ולא שינתה ולו פרט קטן בשגרת חיה.

יום אחד ישבה סבא המשועממת וציירה את דמותה שהשתקפה אליה מין
הראי. תחילה יצרה תרשים מרשים למדי של עצמה ולאחר מכן החלה
להכניס צבע לדיוקנה המושקע להפליא, ירוק בהיר בשביל השיער,
ורוד בכדי לצבוע את מלבושה וכו' וכו'. כשהושלם הדיוקן, סבא
החליטה לתלות את פרי עמלה מעל הטלוויזיה. לקחה פטיש ומסמר
והחלה לדפוק את המסמר לתוך קיר הבועה. דפקה כל כך חזק עד
שהבועה נסדקה ומים החלו לפרוץ פנימה, זורמים וממלאים את הבועה
של סבא.

וכך למעשה, כך סבא מתה.