את השבועות אני סופר לפי ימי חמישי שעוברים. שישי, שבת; כמו
סוכרייה שלמראית עין מתוקה, אך מרה לי כל כך. תחושת ההחמצה
שתוקפת אותי. כל ליל חמישי. העצב שמקיף אותי ושובר אותי, כל
פעם מחדש. יתר השבוע אני ילד די שמח, ואף שנדמה לי לפעמים
שהחיים עוברים לי יחסית בקלות, אני תמיד מחפש דרכים להקל על
עצמי עוד. הצרכים הבסיסיים קיימים... השאיפות שלי גבוהות אך
מציאותיות, מה עוד אוכל לבקש?
אני הולך לאימון ג'ודו, ברגל, אותה דרך שאני צועד בה כבר שנים.
אותו מסלול שלא משנה כמה חזרתי עליו עדיין מתיש אותי בהפתעה
מחדש. עלייה גדולה, ירידה ועוד עלייה. בדרך כלל ישנו רכב חונה
על המדרכה ואדם מדבר בטלפון או משקיף על הנוף או מעשן סיגריה,
חי את חייו כמו שכולם חיים, הולך בזרם שהוכתב לנו מראש, שנתן
לנו אין סוף אפשרויות אך לא נתן לנו רשות לבחור או לא לבחור.
אני מתקשר למיכל. היא סוף סוף עונה לי. היא אומרת לי שהיא לא
יכולה לדבר כרגע, ושהיא מצטערת שלא דיברנו קודם; היא התעוררה,
הלכה לשיעור גיטרה ואז למד''א. אני לא כועס, שמח לשמוע שהיא
בסדר, אולי טיפה מאוכזב אבל לא ציפיתי שהיא תענה וזה בשל עצמו
כבר שיפור.
התקשרתי לערבה, הנייד שלה סגור ואני חושש שהיא אינה בבית. אבל
בימים אלו של מחסור עמוק בתשומת לב אני מחליט להתקשר אליה
לבית. מחזיק אצבעות שתענה לי אמא שלה, ושתזכור אותי. זו ערבה
שענתה, גם טוב. היא מופתעת מאוד על שהתקשרתי, ואני מופתע על
שהיא מופתעת, ועל פניי הבעה המסגירה את הקונפליקט שעובר בראשי;
היא מופתעת כי זו אכן סיטואציה מפתיעה, או שהיא אכן שמחה לשמוע
אותי אחרי כל כך הרבה זמן, או שפשוט היא ציפתה לטלפון מדנינו
או מאור או מאוראל. שזה לא יטריד אותי, כבר לא אכפת לי מה היא
חושבת עליי, אני אומר לעצמי. האמת היא שכן אכפת לי.
בזמן האחרון אני כל כך בודד, כל כך לכוד. כל האנשים שהרחקתי כל
החודשים האלו, שביקשתי שיעזבו אותי במנוחה, שאני עסוק מדי
(האמת היא שהייתי עצוב מדי), כולם הפסיקו לדבר איתי. כולם חוץ
מחברה שלי, ועוד כמה בודדים שמעסיקים אותי מעט כשממש אין לי מה
לעשות. האימון מסתיים, אני חוזר הביתה ברגל, מנסה להקשיב לדממת
העולם, אך גם ללא כל גורם מרעיש האוזניים שלי קולטות אי-שלווה,
אי-נוחות, וזה גורם לי להתעצב עוד יותר. אני צועד על הדשא שליד
הגן ילדים. מדמיין אותי צועד על כדור הארץ, מרגיש את תחושת
המרחב, מרגיש את המסה הענקית של הכוכב הזה שאני עומד עליו,
דוחף אותי למעלה כנגד כוח המשיכה. פעימות הלב שלי כמו משאבה של
מערכת קירור, מזרימות דם חם, עוד מהאימון, לאזורים חשופים לקור
שבחוץ, וחזרה לכל שאר הגוף. מעביר בי קור מצמרר.
אני מתקרב לבית. אני רואה את האור בחלון החדר שלי דלוק, חושב
האם להתקשר למיכל, אך מעדיף לבדוק קודם האם היא על המחשב.
המחשב הפך לחדר. אני מסתכל מהחלון ומדמיין את מיכל, ואת ערבה,
ואת נועה, ואת שני... כולם עומדים בדום, בשורה ישרה. אני נכנס
לחדר ואלו מצדיעים. הם תמיד בחדר שלי, גם כשהשעה שלוש בלילה,
גם כשבית ספר, גם כשהם חולים, וגם כשאני חולה. הם ועוד רבים
מתייצבים בדום בחדר שלי. מוכנים ומסורים לדבר איתי. לענות
כשאני שואל שאלה, לעזור לי כשיש לי בקשה, ברגע זה אני מדמיין
את מיכל בחדר. שוכבת לי על המיטה, מחייכת לתקרה. ועוד כמה
צעדים אני אגיע אליה. ואגיד לה יפה שלום, ושאני אוהב אותה
מאוד. אני נכנס לבית, כרגיל ארוחת ערב מוכנה, ואמא שלי מזכירה
לי לרדת לאכול מיד אחרי שאבדוק מה רמת הסוכר שלי. אני עולה
לחדרי, דבר ראשון בודק מה שלום מיכל. הכול בסדר, היא עונה לי;
312 זה יחסית גבוה, אני עושה זריקה.
אחרי שעה וחצי אני יורד לאכול. אחרי פחות מחמש דקות אני מסיים
וחוזר למעלה.
"אז מיכל... אפשר לבוא לישון אצלך מחר?"
"מצטערת... אני לא יכולה" - "לא נורא... שבוע הבא..."
עוד יום חמישי עבר.