עוד מבט מושלם. עוד חיוך. היא הביטה בעיניו שחייכו אליה מרחוק.
צביטה בלב. אושר בכל הגוף. הוא התקרב אליה מהמרחק. וחיבק אותה.
רק שלא יעזוב. אסור שיעזוב.
"את הרבה יותר יפה מפעם קודמת שנפגשנו. ורזית המון. וואו. לא
רואים אותך!" הוא התרחק והתקרב לחבקה שוב. נישק אותה על לחייה
ואחז בידה הישר אל מכוניתו בדרך לחדר שחיכה להם.
"התגעגעתי אליך יותר מדי".
"גם אני", הוא הביט בה ארוכות אחרי שהדלת נפתחה, בעודה סגורה
לנגד עיניהם.

אנה, בחורה צעירה ויפה, כאמור, פוגשת לראשונה את אהבתה הגדולה
ביותר. נדב. מתאהבת לאט ונקשרת מהר. לילה אחד לא מספיק, וגם לא
שיחות אינסופיות. שנה וחצי עוברת וכך שוב, עיניים מחייכות, לב
מאוהב. תשוקה בוערת והמון געגוע.
דלת החדר נפתחת. תיקים קטנים נזרקים על הרצפה לאחר סגירתה. לאט
לאט אנה מתקדמת אל מרכז החדר. ונדב בעקבותיה.
"אנחנו כאן. את איתי. אני איתך." מחבק אותה בעדינות כשגבה
מופנה אליו. מנשק על לחייה, על צווארה.
"כן." היא מחייכת ומתענגת מאהבה. ראשה מוטה לצד ויופייה קורן
אליו. היא מסתובבת. אחת. שתיים. שלוש. בום!
נשיקה מושלמת, עדינה, שלא תפסק. "יפה שלי! אני אוהבת אותך."
היא צועקת בראשה. מתפוצצת מבפנים. לאט לאט, היא מתקרבת אל
המיטה, ונזרקת.
נשיקותיו מתפרשות על צווארה, זרועותיה העדינות, חוזרות אל פיה
המתוק. ידיו מלטפות את בטנה. באיטיות מטפסות אל שדיה. היא
מתענגת מכל נשיקה. כל מגע מרטיט את גופה עד אין סוף. שלא
ייגמר. היא יודעת. אסור שייגמר!
הוא לא שולט בעצמו. מאוהב עד קצות שערותיו ואצבעותיו. לא יכול
בלעדיה. איך התמודד כך מספר חודשים? איך ויתר עליה? שלא ייגמר.
אסור. אסור שייגמר.
לאט היא מתרוממת, פושטת את חולצתו, וכך הוא את שלה. באיטיות
מנשק את שדה השמאלי, ובידו השנייה מענג את הימני. היא פותחת את
חזייתה. וזו נופלת על הרצפה בסמוך לחולצותיהם. כפתור אחר
כפתור. רוכסן. גם הג'ינס והמכנס מצאו עצמם על הרצפה.
עירומים הם כביום היוולדם. מתענג על גופה, מתפתלת היא ממגעו.
לאט, בעדינות, ובהמון אהבה. הוא חודר לתוכה. צווחות קטנות
יוצאות מגרונה. שלא ייגמר, העיקר. איפה הוא היה כל הזמן הזה?
איך היא נזרקה ברחובות. נאנסה ללא הכרה, כשהוא חי בעולם, מצילה
מכאביה, חודר לתוכה בהנאה. מחדיר כך לתוכה אושר וביטחון. אל
תלך. היא רוצה לבכות, לצרוח. שלא ייגמר.
והדקות חולפות. והיא בסיבובה השני. ובאיטיות חושים. באושר
עילאי. היא איתו. לאט לאט, ביחד. בדיוק המושלם. זה נגמר. הוא
מביט בה. היא עוצמת את עיניה. באיטיות ובעדינות מוכרת, מלטף את
זרועה. שוכב לידה ומביט ביופייה האינסופי. זה ייגמר. "שלא
ייגמר!" לבו צועק למוחו, להגיון. "זה לא חייב להפסק".
"אני אוהב אותך" זה נפלט! בלחישה הנשמעת כצעקה מחרישת
אוזניים.
דמעות זלגו מעיניה לאיטן, לבה קפא.
"אל תלך." חנוקה, מילים יצאו מגרונה.
"לאן יש לי ללכת כשאת בזרועותיי?" נשק לכתפה.
המילים צבטו את לבה, סימרו את עורה. לקחו אותה רחוק משם, לקחו
אותה אל האמת שהיא חיכתה לה כל הזמן הזה. הנצח. עם החלומות ועם
ההזיות. עיניה נעצמות לאט. פיה ממלמל "נדב" והיא נרדמת.
יפה שלי, שלא ייגמר. אל תתעוררי. אל תתני ליום הזה להפסק,
ללילה להגמר. יפה שלי.
היא מעירה אותו בשעה שלוש לפנות בוקר, ואולי קצת לפני, מעירה
בנשיקות ובנשיכות קלות על עורו. הוא מביט, מחייך, ממלמל
"אנה".
"אני כאן"
"את רחוקה ממני". והיא מתקרבת אליו. מנשקת אותו, מטפסת עליו.
החיוך לא נפסק. וכך זה נמשך. ונמשך. הוא נמס תחתיה, מרגיש
אותה, נושם אותה. היא פה. שלא ייגמר. אסור שזה ייקרה. וזה נגמר
בעיתוי מושלם.

עיניהם נפקחות בבוקר, שמש מעירה אותם במתיקות ושוזרת אור על
פניה של אנה. יפיפייה נרדמת שמתעוררת לאחר אלף שנים. יפה מיום
הרדמותה. כל כך מדהימה. אל תלכי.
החיבוק מצמרר אותם בשנית. "צריך ללכת עוד שעה". היא לא רוצה
אבל לעזוב. זה לא יכול להגמר.
"זה חייב"
"אסור, נדב! אסור!"
"אנה. אני אוהב אותך. את יודעת את זה. אבל זה חייב להפסק.
עכשיו זה הזמן המושלם."
דמעות מחלחלות בגרונה. "שלא ייגמר! שהשעון ייעצר. שלא ייגמר!"
היא צורחת בראשה. "אני אוהבת אותך, נדב. אני מוכנה לעשות הכל
בשבילך".
"אני לא מוכן שתעשי זאת. אנחנו ידענו שזה הסוף וכך זה יהיה."
"אני רוצה את זה. זה להיות איתך. זה יעשה אותי מאושרת יותר
מהכל. אתה יודע את זה. וגם אותך. ואל תשקר לי! לא הפעם. לא
עכשיו".
"את יודעת שאם הייתי מכיר אותך דתייה לא הייתי מוותר עלייך
עבור שום הון שבעולם. אני לא רוצה שתעשי את זה לעצמך".
"התאהבתי בבן אדם דתי, הנזק נעשה." היא הביטה בו. הוא חיבק
אותה כשדמעות זולגות על צווארה במרות.
חיבוק אחרון, נשיקה מושלמת, אחרונה.
הם פוסעים מהדלת. היא נסגרת אחריהם. דלתות המעלית נראות כסורגי
פלדה כבדים. ככלא. יופייה מישיר שובל אחריהם.
אהבתם ממלאת את המלון. נעוריהם מריחים מתמימות ואהבה.
עמוק בפנים. הם שוממים, בודדים, עצובים, מאוהבים.
דמעותיה זולגות ומרעישות על רצפת המעלית. מבטו מחפש את שלה.
מחבק אותה. אוהב אותה. צורח בתוכו "אל תבכי, אני אוהב אותך"!
הם נפרדים בביתה. מבט אחרון, הרגעה קטנה, ללא הועיל. ידו מלטפת
את אצבעותיה, זה נגמר. אסור.
וחוזרים לשגרה.
וחוזרים לשממה.
וחוזרים. לחפש אחר שלמות. היכן הגבר המושלם שוכן?!
היכן אם ילדיי שוכנת?! אנה הדתייה. היכן?
ומתי?