לכל שהיה הגיע התם,
הספק שנשמתי עיטר באדום.
השתקפות משונה עומדת מולי,
אמנם זו מראה, אך היא איננה שלי.

אט אט במעלה הסולם,
שואפת לחום במקום מכורסם.
חולמת על צליל, על רחש רחוק
פעם ידעתי שקוראים לזה צחוק.

אין טיפת דמיון בין קצה אחד לאחר.
כל שהיה אז העיקר כבר מזמן התפורר.
הכול התחלף אם פנים או מילים.
לא מפנה מבטי,
הגיע הזמן לרוץ לפנים.

כנראה שהרגע מצאתי פינה,
אולי באמת אני כבר לא יחידה.
צצה אפשרות שאולי ומצאתי מקום,
בין כל הספק,
כבר לא קשה לי לנשום.